וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים (ט,כב)
בגמרא (מגילה יח) למדו מכאן שיש לשבץ את ברכת כוהנים בחזרת הש"ץ אחרי 'עבודה' ו'הודאה' ('רצה' ו'מודים'). שכן מהפסוק משמע שאהרן הקריב את קרבנותיו ורק אחר-כך בירך את העם, ולכן יש להקדים 'רצה' לברכת כוהנים; ומאחר ש"עבודה והודאה חדא מילתא היא" ("אף הודאה עבודה של מקום הוא", כדברי רש"י), קבעו ברכת כוהנים אחר 'מודים'.
אומר על כך כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק':
שלושת הקרבנות שבכתוב (חטאת, עולה ושלמים) נרמזים בתפילת שמונה-עשרה. "חטאת" – ברכת 'השיבנו' וברכת 'סלח לנו'. "עולה" – תפילת 'רצה' ('עבודה'). "שלמים" – ברכת 'מודים' (כי התודה היא קרבן שלמים). "וישא אהרן גו' ויברכם" – ברכת כוהנים שבחזרת הש"ץ.
(אור התורה ויקרא, עמ' כו)
ויבא משה ואהרן אל אוהל מועד (ט,כג)
כיוון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות... ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער... מיד נכנס משה עמו וביקשו רחמים, וירדה שכינה לישראל (רש"י)
"קרבו כל הקרבנות... ולא ירדה שכינה" – לפעמים אדם עובד את עבודתו בתורה ותפילה כפי יכולתו, אך אינו רואה פרי טוב בעמלו; הוא אינו רואה שום שינוי מאתמול להיום.
"היה מצטער" – אם הוא מצטער באמת על כך ומתפלל לקב"ה שיעזור לו, אזי
"נכנס משה עמו" – התורה בעצמה כביכול מצטרפת לתפילתו ומבקשת רחמים עבורו (משה – רומז לתורה),
"וירדה שכינה לישראל" – הקב"ה שומע ומקבל את תפילתו וממלא את בקשתו.
(משיחת ש"פ שמיני תש"מ)
ויצאו ויברכו את העם (ט,כג)
אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שעל-ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם (רש"י)
תפקידו של משה היה להמשיך ולהשפיע אלוקות לבני-ישראל ('המשכת האור'), שכן "משה קיבל תורה מסיני" ונתן אותה לישראל. תפקידו של אהרן היה להעלות ולתקן את בני-ישראל ('הכשרת הכלי'), וזו הייתה עבודתו – "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
העובדה שדווקא אהרון גרם להשראת השכינה מלמדת, שאם ברצונו של אדם לזכות שתשרה השכינה בו ובמעשה ידיו – עליו להיות מתלמידיו של אהרון, לאהוב את הבריות ולקרבן לתורה.
(לקוטי שיחות כרך ז, עמ' 298)
זאת החיה אשר תאכלו (יא,ב)
היה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל... אף בשרצי המים... וכן בעוף... וכן בשרצים (רש"י)
נס מיוחד במינו היה כאן, שלא מצאנו כמותו אלא בתיבת נח: בהמות, חיות, עופות, דגים ושרצים – כולם נקבצו (א) למקום אחד, (ב) למדבר, שאינו מקום יישוב.
ובכל-זאת רש"י אינו מדגיש את ההפלאה שבנס זה, אלא הוא מציגו כאילו היה אירוע טבעי. וטעמו ונימוקו עמו: הלוא הדבר היה נחוץ לצורך לימוד התורה (כדי להקל על בני-ישראל להבין היטב את הלכות התורה), ומכיוון שהתורה היא בעלת-בית על העולם, אין פלא שהיא מסוגלת לשדד את מערכות הטבע, והדבר אינו מעורר התפעלות מיוחדת.
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני תשל"א)
ואת אלה תשקצו מן העוף (יא,יג)
בגמרא (חולין סג) אמרו "עוף טהור נאכל במסורת... נאמן הצייד לומר עוף זה טהור מסר לי רבי", ומפרש ש"רבי" היינו "רבו צייד" (צייד חכם).
ויש לפרש: 'מסורת' – היא מלשון מסירה ונתינה. כל אחד חייב להיות מסור ומקושר ל"רבו צייד" – רבי וצדיק שעוסק ב'ציד' נשמות-ישראל והצלתן מעצת היצר.
(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 226)
ואת השלך (יא,יז)
זה השולה דגים מן הים (רש"י)
חז"ל אמרו (חולין סג) "רבי יוחנן כי הווה חזי שלך, אמר: משפטיך תהום רבה" ("ומשפטיך אף בתהום רבה, שזימנת שלך לשפוט ולעשות נקמתך בדגת הים, להמית המזומנים למיתה", רש"י).
מכאן הביא אדמו"ר הזקן סימוכין לשיטת הבעל-שם-טוב שיש השגחה פרטית לא רק על המדבר אלא גם על החי, הצומח והדומם (כי אף שהגמרא מדברת על מין החי, אין סברא לחלק בין חי לדומם וצומח).
זהו שרמז רש"י כאן:
"זה השולה דגים" – השלך מוציא את הדגים ואת מין החי בכלל,
"מן הים" – מן ההעלם והסתר, הוא מגלה ומוכיח שגם בהם ישנה השגחה פרטית.
(לקוטי שיחות כרך ז, עמ' 63)
כל הולך על גחון (יא,מב)
זה נחש. ולשון גחון שחייה, שהולך שח ונופל על מעיו (רש"י)
"נחש" – רומז ליצר-הרע (זח"א לה).
"הולך שח" – בתחילה הוא משפיע על האדם להרכין את ראשו ולהכניסו למילי דעלמא,
"ונופל על מעיו" – ובסופו של דבר הוא מפילו לגמרי בתאוות האכילה ('מעיו') וכיוצא בזה. וכמאמר רז"ל (שבת קה) "כך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך כו'".
(לקוטי שיחות כרך יז, עמ' 122)
* * *
המן נמשל לנחש, כמאמר רז"ל (פתיחתא לאסת"ר) "ונשכו נחש – זה המן", ובתיבת "גחון" מרומזת מפלתו:
גח – עולה י"א (11), רמז להמן ועשרת בניו.
ו – רמז שנתלו כולם זה למטה מזה, כמאמר רז"ל (מגילה טז) "כולהו בחד זקיפא אזדקיפו".
ן – רמז לעץ התלייה, שהיה גבוה חמישים אמה.
(לקוטי לוי יצחק מאמרי רז"ל, עמ' קפה) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
