כיצד קשורים שלושת הציוויים שבתחילת פרשת קדושים ומהווים הוראה אחת כוללת * חובת החינוך לנטוע בילדים את הרגש שהם שונים ומובדלים, כי הם קדושים * זאת על-ידי השבת – חיזוק האמונה בהשגחה הפרטית שבה הקב"ה מנהיג את בני-ישראל למעלה מדרך הטבע * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. שלשת1 הציוויים הראשונים בפרשתנו הם: א) "קדושים תהיו"2. ב) "איש אמו ואביו תיראו". ג) "את שבתותי תשמרו".
בתורה – הכול בדיוק. ובהכרח לומר, שזה שג' ציוויים אלו באים ביחד הוא בדיוק, ויש קשר ביניהם.
ב. קדושה כאן פירושה הבדלה, כמו שכתוב בסוף הסדרה3: "והייתם לי קדושים וגו' ואבדיל אתכם מן העמים", דהיינו, שבני-ישראל צריכים להיות מובדלים מאומות העולם, כמו שכתוב4: "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה".
עניין ההבדלה מוכרח ושייך רק בעניינים כאלו שבחיצוניות שווים הם, וכמו כן הציווי "קדושים תהיו" אינו בנוגע לתורה ומצוות, כיון שאומות העולם אינם שייכים לזה מלכתחילה, כמו שכתוב5: "מגיד דבריו ליעקב גו' לא עשה כן לכל גוי". אלא המדובר הוא רק בענייני הרשות: אכילה, שתייה, מסחר וכיוצא בזה, שבזה בני-ישראל שווים לכאורה בחיצוניות עם שאר אומות העולם, ועל זה מצווה התורה: "קדושים תהיו".
אך כיצד יתכן שכאשר נמצאים בענייני עולם הזה, ובפרט בזמן הגלות, חושך כפול ומכופל – יהיה בזה קדושה?
על זה נאמר: "כי קדוש אני" – בני-ישראל בכל מקום שנמצאים קשורים הם עם הקב"ה, עם "אתה קדוש", ולכן גם הם "גוי קדוש"6, ועד – בדומה לקדושתו של הקב"ה, "יכול כמוני"7 – בניחותא8.
ג. התכלית של יהודי היא לא רק להיות בעצמו קדוש, אלא כמו שכתוב גבי היהודי הראשון, אברהם אבינו, "אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך הוי'"9.
ועל זה בא הציווי השני: "איש אמו ואביו תיראו", שבזה מרומז חובת החינוך. המחנכים הראשונים הם אמו ואביו. האם והאב צריכים לנטוע בילדים את הרגש שהם שונים מכל העולם, הם שייכים לגוי קדוש.
וסדר הכתוב הוא: "אמו ואביו" – תחילה האם, לפי שהיא עקרת הבית, ועיקר החינוך בפועל מונח בידיה10.
ד. כיצד משפיעים על ילדים, ועל עצמנו, שיהיה "ונפלינו אני ועמך"? – על זה בא הציווי השלישי: "את שבתותי תשמרו".
שבת – הוא אות בין הקב"ה ובני-ישראל, המציין11 ומחזק את האמונה בחידוש העולם, והוודאות שהקב"ה הוא בורא העולם ומנהיגו תמיד.
ובזה חלוקים בני-ישראל משאר האומות. אומות העולם אומרים: "עזב ה' את הארץ"12, היינו שהקב"ה הניח את העולם בידי הכוכבים ומזלות, אבל בני-ישראל, על-ידי אמונתם קשורים הם עם הקב"ה שלמעלה מהטבע, ואינם צריכים להתחשב עם הטבע, כמו שכתוב13: "מאותות השמים אל תחתו (אבל) יחתו הגוים מהמה".
וזהו החידוש של שבת לגבי ששת ימי החול: בבריאת העולם נאמר ל"ב פעמים אלקים14 – בגימטריא הטבע15. אבל שבת ענינו – "שבת להוי'"16, היה הווה ויהיה כאחד17 – למעלה מהטבע.
והשבת ניתנה לבני-ישראל דווקא, ולא לאומות העולם, ועכו"ם ששבת חייב מיתה18 – כי שייכותם היא רק לשם אלקים, בגימטריא הטבע, ולא ל"שבת להוי'".
וזהו הרמז השני19 בשבת – יציאת מצרים, יציאה מכל המיצרים וגבולים של טבע.
ה. ועל-ידי "את שבתותי תשמרו" – שמירת האות והקשר בין בני-ישראל עם הקב"ה שלמעלה מהטבע, על-ידי חיזוק האמונה שבני-ישראל אינם נתונים תחת שליטת הטבע, אלא הם נשמרים בהשגחה פרטית על-ידי הקב"ה בעצמו –
פועלים בעצמם, וכן אצל הילדים, ש"קדושים תהיו", שאפילו בעניינים הגשמיים תהיה קדושה, כיון שישנה אמונה חזקה שגם הגשמיות של בני-ישראל קשורה עם "קדוש אני".
וכמו שכתוב בהמשך הפרשה20 "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו", סמך שבת למקדש21 – שעל-ידי "שבתותי תשמורו" פועל יהודי שכל העניינים יהיו משכן ומקדש לו יתברך.
* * *
ו. [...] עניין קודש הוא – כמו שכתוב22 "ואנשי קודש תהיון לי", "קדושים ופרושים"23 (מענייני העולם), וטעם הדבר – כמו שכתוב24 קדושים תהיו כי קדוש אני".
וההסברה בזה – שלכאורה אינו מובן: מהו הטעם ש"קדושים תהיו" לפי ש"קדוש אני"? אדרבה, כיון ש"קדוש אני", הרי מי ידמה לו ומי ישווה לו?! – אלא, חשבון זה שייך בעולמות העליונים וכו', אבל כאשר מדובר אודות יהודי, שהוא "חלק אלקה ממעל ממש", הרי מעצמו מובן שכשם ש"קדוש אני" כך "קדושים תהיו".
ובאופן כזה היא הנהגתו של יהודי כאשר נשמתו מלובשת בגוף, ועוסקת בעניינים של מעשה בפועל בעולם הזה הגשמי והחומרי שאין למטה הימנו – שבו דווקא יכולים לכנות את עצמותו ית' בשם בורא25, לפי שבו מתגלה כוח ההתהוות מאין ליש26, ש"הוא לבדו בכוחו ויכולתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה"27, ודווקא על-ידי "יש" זה יכולים "לקחת" את היש האמיתי (כמבואר בארוכה במאמר דאשתקד28), ועל-ידי זה – "אנשי קודש תהיון לי", "קדושים תהיו".
וכיון שבודאי יקויים העניין של "קדושים תהיו", בין אם רצונו בכך, ובין אם לאו – הרי מוטב שייעשה הדבר בהקדם, בחסד וברחמים, ובשמחה וטוב לבב.
[...] וממשיכים כל זה בחיים היום-יומיים שבעולם הזה הגשמי, והיינו, שפעולת העבודה להוסיף אורות באצילות29 היא רק לפי שעה קלה, ומיד לאחרי זה מתגלית ההמשכה בעולם הזה הגשמי – בביאת משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד30 "ונגלה גו' וראו כל בשר יחדיו" שהעולם נעשה דירה לו יתברך – על-ידי מעשינו ועבודתינו כל משך זמן הגלות31, בחושך כפול ומכופל, להמשיך הקודש שלמעלה, "כי קדוש אני", ב"קדושים תהיו", להיות פרושים מכל עניני העולם, ובאופן ד"עזוב תעזוב עמו"32, לברר ולזכך את העולם, להיות "ולו אחד"33, היינו, שבז' רקיעים וארץ (ח') ובד' רוחות העולם (ד'), יהיה ניכר "אלופו של עולם".
* * *
ז. האמור לעיל שייך גם לכך שבשבת זו עוברים מפרשת קדושים לפרשת אמור:
התחלות שתי פרשיות אלו – קדושים ואמור – הם הפכיים: בהתחלת פרשת קדושים מדובר על-דבר "קדושים תהיו", עניין הקשור עם ג' קדושות, עד לכתר הג', כידוע34; ואילו בהתחלת פרשת אמור מדובר על טומאת מת, שהיא35 "אבי אבות הטומאה"!
אבל לאמיתו של דבר, יש בהתחלת פרשת אמור לימוד זכות על ישראל:
בנוגע לדין שכהנים מוזהרים על הטומאה, הרי אזהרה זו היא רק ל"בני אהרן36 ולא בנות אהרן"37, זכרים ולא נקבות.
והטעם לזה – כי גם הציווי "לאמו ולאביו גו' יטמא"38, גם הוא רק לזכרים ולא לנקבות39, וכיון שנקבות לא נצטוו על "לאמו ולאביו גו' יטמא", נמצא, שאין להן שייכות לטומאה כלל, ולכן לא הוזהרו גם להפריש עצמן מטומאה, כיון שאין להן שייכות לזה כלל.
מכאן רואים, שכאשר מזהירים על עניין מסויים, הרי עצם העניין שמצווים ומזהירים על כך, מורה שיש למצוּוה שייכות לעניין, עוד קודם שמקיים את הציווי בפועל, כי, אילו לא היתה לו שייכות לעניין זה כלל, לא שייך שיצווהו על כך.
והוראה זו היא לימוד זכות על ישראל: זה גופא שישראל נצטוו על קיום המצוות – דהיינו, נוסף על הקשר שנעשה בין יהודי להקב"ה על-ידי קיום המצוה, הרי לבד זאת, עצם העניין שנצטוו על כך – הוא כבר עניין של "מצוה", לשון צוותא וחיבור.
* * *
ח. [טרם צאתו אמר:]
יש להבהיר רק עניין אחד – שכל העניינים המדוברים לעיל,
הן עניין "יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי", שזהו על-ידי לימוד החסידות, וכפי שרצה כ"ק מו"ח אדמו"ר שילמדו חסידות בכל יום ויום40, וכן עניין הפצת המעיינות חוצה, ושכל זה יהיה בלי הגבלות, ושיעשו כן במסירות נפש מצד יחידה שבנפש,
יש לדעת, שהכוונה בזה היא לכל אחד ("מ'מיינט טאַקע יעדן איינעם"), ובפועל ממש.
(חלקים מהתוועדויות אחרון של פסח ה'תשי"ז, י' שבט ה'תש"כ וש"פ קדושים ה'תשי"ז; תורת מנחם כרכים יט עמ' 336-338; כז עמ' 344-346; יט עמ' 366-367)
__________________
1) שיחה זו – הוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפסה בלקו"ש ח"א ע' 254 ואילך.
2) בספר חרדים (בשם גאון ורשב"ץ) שזהו מצות עשה. ובפירוש הרמב"ן – שזהו מצוה כללית. וראה ג"כ ספר המצוות להרמב"ם שרש ד'.
3) קדושים כ, כו. וראה תניא פמ"ו.
4) תשא לג, טז.
5) תהלים קמז, יט-כ.
6) שמות יט,ו.
7) ויק"ר פכ"ד, ט.
8) ראה מאור עינים עה"פ (מז, ב). וראה גם אוה"ת ר"פ קדושים.
9) וירא יח, יט.
10) ראה גם תו"מ חט"ז ע' 262. לעיל ע' 194. וש"נ.
11) חינוך מצוה לא-ב.
12) יחזקאל ח, יב. ט, ט.
13) ירמי' יו"ד, ב. וראה שבת קנו, סע"א. וש"נ.
14) זח"ג רטז, סע"ב. ז"ח צד, ד. צו, ב. קיב, ג.
15) פרדס שער יב פ"ב. ובשל"ה שער האותיות אות קדושה בהגהה ד"ה והנה מוסיף על הראשונות (פט, א) משמע שכן הוא בזהר.
16) יתרו כ, יו"ד. ועוד.
17) זח"ג רנז, סע"ב. פרדס ש"א פ"ט. ועוד.
18) סנהדרין נח, סע"ב.
19) חינוך שם. וראה שער הכולל פי"ז סכ"ט.
20) יט, ל.
21) ראה יבמות ו, ב. פרש"י עה"פ. ועוד.
22) משפטים כב, ל.
23) פרש"י עה"פ.
24) קדושים יט, ב.
25) ראה בהמאמר פ"ז (לעיל חלק כ"ז ע' 297). וש"נ.
26) ועד"ז בעוה"ז גופא – שכח הצמיחה מתגלה ביסוד העפר דוקא.
27) תניא אגה"ק ס"כ (קל, רע"ב).
28) ד"ה באתי לגני דיו"ד שבט פ"ג ואילך (תו"מ סה"מ שבט ע' רצז ואילך. תו"מ חכ"ה ע' 5 ואילך).
29) ראה ד"ה באתי לגני דיו"ד שבט תשי"א פ"ה (תו"מ סה"מ שבט ע' רסז. תו"מ ח"ב ע' 198).
30) ישעי' מ, ה.
31) תניא רפל"ז.
32) משפטים כג, ה.
33) תהלים קלט, טז. וראה ד"ה היושבת בגנים תשי"א פ"ג (תו"מ סה"מ שבט ע' עדר. תו"מ ח"ב ע' 219).
34) ויק"ר פכ"ד, ח. וראה ד"ה בשעה שהקדימו תשי"ב פ"ב (תו"מ ח"ה ע' 228). וש"נ.
35) פרש"י פסחים יד, רע"ב. מפרשי המשנה לכלים ואהלות בתחלתן. ועוד.
36) ר"פ אמור.
37) סוטה כג, ב. וש"נ. הובא בפרש"י עה"פ.
38) שם, ב-ג.
39) ראה רמב"ם הל' אבל פ"ב ה"ו.
40) ראה לקו"ת בחוקותי מה, ג. מז, ב. ובכ"מ. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
