'קיסר היהודים' היה כינויו של רבי שמשון ורטהיימר, ששימש שר האוצר של הקיסר לאופולד הראשון, שליט הממלכה האוסטרית-הונגרית, לפני כשלוש-מאות שנה. הוא גם נתמנה לרב הראשי במדינות האלה. תקופתו הייתה עת עדנה ליהודים, והוא לא חסך מאמץ להגן עליהם.
קרבתו הגדולה לקיסר עוררה את הקיסר לחשוב על העם היהודי. יום אחד פנה אל רבי שמשון בשאלה נוקבת: "אם אכן אתם העם הנבחר, ואתם הדוגמה לכל העמים, מדוע אתם סובלים חרפת גלות קשה כל-כך, ונודדים בין העמים שנים רבות כל-כך?".
בעוד רבי שמשון חושב כיצד להשיב על השאלה, ציין הקיסר בטון תקיף: "מצפה אני לקבל תשובה אמיתית לשאלתי, ולא תירוצים דחוקים".
רבי שמשון הרהר מעט וענה: "יש סיבה אחת המאריכה את גלותנו. אילולי היא כבר היינו נגאלים".
"ומה היא?", דחק בו הקיסר.
"שנאת חינם", השיב רבי שמשון.
הבעת ספקנות עלתה על פני הקיסר. התשובה לא הניחה את דעתו. הוא ביקש מרבי שמשון לשוב אליו ובפיו התשובה האמיתית בתוך שלושה ימים.
רבי שמשון היה מקובל, ומעת לעת השתמש בשמות הקדושים. עתה, כשראה כי הקיסר אינו שבע-רצון מתשובתו, שאל בשמים מה עליו לענות לו. התשובה שקיבל הייתה כי אין לו להוסיף על אשר השיב, וכי הקיסר ייווכח באמיתות תשובתו במהרה.
מזג-האוויר היה נאה במיוחד, והקיסר החליט לצאת למסע ציד. הוא וידידיו האצילים יצאו רכובים על סוסיהם האבירים אל היער. הקיסר החל לרדוף אחר קרבנו, ולא חש כי התרחק מאוד מחבריו ומן הדרך הישרה. רק צללי הערב, שהחלו לנטות על היער העבות, הזכירו לו כי עליו לשוב. אך אז קלט כי למעשה הוא אבוד ביער המחשיך והולך.
הקיסר ניסה למצוא דרך לצאת מן היער. הוא הניח לחושיו להוליך אותו, עד שהבחין לשמחתו בנקודות אור קטנות, שהעידו כי זה יישוב בני-אדם. אולם אז התברר כי נהר גועש חוסם את הדרך אל היישוב. הקיסר היה מוכן להסתכן ובלבד לצאת מן היער. הוא נפרד מסוסו האהוב, פשט את בגדי הרכיבה, נכנס אל הנהר והחל לשחות אל עברו השני.
תשוש ורעב, ולגופו בגדים רטובים, החל הקיסר להתדפק על בתי היישוב. התושבים, איכרים הונגרים, התייחסו אליו בחשדנות והשאירו אותו בחוץ.
מאוכזב שירך הקיסר את רגליו אל הפונדק המקומי. לשמחתו, הפונדקאי היהודי פתח לפניו את הדלת. הקיסר, שהסתיר את זהותו, סיפר לו שניצל מטביעה בנהר, וכי הוא רעב ועייף.
ניכרים דברי אמת, אמר היהודי בליבו, והגיש להלך כוס יין-שרף, ולאחר מכן משקה חם. גם ארוחה דשנה הניח לפניו, ואף בגד נקי לפי מידתו. בין לבין קלטו אוזניו של הקיסר את קולה של אשת הפונדקאי, המזהירה את בעלה מהאורח, שאולי אינו אלא שודד או גנב. הוא שמע את הפונדקאי מהסה אותה ואומר כי בהצלת נפשות אין לעשות חשבונות ומצווה היא. שוב התפעם הקיסר מגדלות רוחם של בני העם היהודי, לעומת התושבים הגויים שטרקו בפניו את הדלת.
הלילה עבר. למחרת ביקש האורח מבעל-הבית להסיעו אל עיר הבירה, ושם יוכל להשיב לו כגמולו הטוב. שוב הזהירה האישה את בעלה, שאולי טומנים לו מלכודת, אך הוא לא שעה לאזהרותיה ורתם את מרכבתו. השניים יצאו לדרך, וכשהגיעו ליד שער הארמון ביקש האורח לעצור, ובעוד היהודי תמה, ראה את האיש נכנס בשערי הארמון ונעלם מאחוריהם.
עברו כמה רגעים ואנשי משמר הארמון ניגשו אל היהודי והזמינו אותו להיכנס עמם פנימה. היהודי ניסה להבין מה חטאו, אך בעוד הוא תוהה מצא את עצמו עומד מול הקיסר בכבודו ובעצמו, שכעת היה לבוש בבגדיו המלכותיים.
בפיק ברכיים עמד היהודי, ובקושי העז להביט בפני הקיסר. הקיסר פנה אליו ושאל: "האם אינך מכירני?". היהודי ענה כי מעולם לא ראה את הקיסר. צחק הקיסר ואמר לו כי הוא היה אורחו אתמול בלילה ועמו הגיע לארמון.
בעוד היהודי מתקשה לעכל את הדברים הציע לו הקיסר, בחיבה גלויה, לבקש כל מה שיחפוץ, שכן כל אוצרות המלוכה פתוחים לפניו.
היהודי נבוך, התלבט זמן-מה, ולבסוף אמר: "אדוני הקיסר, הקב"ה זיכה אותי בפרנסה טובה ואיני צריך דבר. רק דבר אחד טורד את מנוחתי. בכפר השכן יש רוכל יהודי, שבא בכל שבוע לכפרנו ומוכר מצרכי מזון ללקוחותיי, ובכך הוא מתחרה בי. יצווה-נא הקיסר ירום-הודו כי תיאסר עליו הכניסה לכפרנו".
כהלום רעם שמע הקיסר את בקשת היהודי. הוא ציווה לתת לו סכום כסף נאה, ופטר אותו לשלום.
מיד ביקש הקיסר לקרוא לרבי שמשון ורטהיימר. בבואו אמר לו, כי עתה הוא מבין היטב עד כמה תשובתו לשאלתו הייתה מדוייקת. "כמה חבל ששנאת חינם מאפילה על התכונות היפות והנאצלות של בני עמכם", נאנח הקיסר, ועמו גם רבי שמשון.
בכל חג השבועות נהג רבי מאיר מפרמישלן לספר סיפור זה, כדי לעורר את חסידיו לקחת מוסר ולהסיר שנאת חינם מביניהם. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
