הענווה היא מתכונותיו המובהקות של המלך המשיח. הוא מתואר "עני ורוכב על חמור" (זכריה ט,ט), דבר המבטא את הענווה והפשטות שלו, כאחד העם.
כ"ק אדמו"ר ה'צמח-צדק' היה אומר שמשיח-צדקנו יתענג במיוחד מהיהודים הפשוטים, בעלי מסירות-הנפש. אף-על-פי שילמֵד תורה את כל העם, ובכלל זה גדולי-הגדולים, וכולם ילמדו מפיו את 'תורתו של משיח', עם זה תהיה בו ענווה והתבטלות פנימית מופלאה, כדי להתייחס לאנשים פשוטים וללמוד גם עמם, על-פי רמתם ומידת הבנתם (ראה ספר המאמרים תרצ"ט עמ' 194).
ענווה פנימית
איך ייתכן שמי שמביא את הגאולה לעם-ישראל ולעולם כולו יוכל להיות עניו כל-כך? אותה שאלה נשאלת על ענוותנותו של משה רבנו, שהתורה מתארת במילים: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב,ג). הלוא משה הוא שקיבל את התורה מסיני; הוא היה עם הקב"ה בהר ארבעים יום וארבעים לילה; ועוד קודם לכן, הוא שהוציא את בני-ישראל ממצרים ובכל זמן שרצה היה מדבר עם ה'. איך ייתכן אפוא שיהיה עניו מכל אדם?
אכן, משה ידע והכיר את מעלותיו, ועם זה זכר כל הזמן שאת המעלות הללו קיבל מאת הקב"ה. לוּ היו הכוחות האלה ניתנים לאדם אחר – חשב בליבו – היה אף הוא מגיע לאותה דרגה, וייתכן שאף היה מגיע לדרגה גבוהה יותר. לכן היה עניו מכל האדם.
אך ביסוד הענווה של משה רבנו עמד לא רק החשבון שעשה (שמישהו אחר היה אולי מגיע למדרגה גבוהה יותר). ענוותו זו הייתה ענווה הטבועה בעצם מהותו, ענווה שהיא למעלה מכל חשבון שכלי. עצם העובדה שהחשבון שעשה משה רבנו פעל בו תחושה של ענווה נבעה מהענווה הבסיסית שבו. שהרי זה חשבון פשוט, וכל אחד ואחד יכול לעשות לעצמו חשבון זה, ובכל-זאת לא כל אחד בא לידי ענווה (ראה לקוטי שיחות כרך יג, עמ' 30).
תקיפות והתבטלות
הענווה הזאת אינה סותרת נחישות ותקיפות, אלא להפך, דווקא ממנה באה התקיפות הגדולה ביותר, שכן אין היא נובעת מן האדם עצמו, אלא מהשאיפה למלא את רצונו של הקב"ה.
למעשה, שילוב זה, בין תקיפות והתנשאות ובין ענווה גמורה, צריך להיות אצל כל יהודי. מצד אחד התורה דורשת מהיהודי לסלק לחלוטין כל פירור של יֵשות עצמית ולהתבטל לגמרי לקב"ה. מצד שני התורה מצפה ממנו להציג לא-אחת תקיפות ונחישות-דעת עד כדי מסירות-נפש בפועל. התורה דורשת ממנו לדחות בתוקף את השפעותיו השליליות של העולם ולעמוד נגד כל גורם שמנסה להפריעו בעבודתו לקונו. איך ייתכן להכיל בו-בזמן גם העדר שמץ של ישות עצמית וגם עוז-רוח ותקיפות רבה כל-כך?
בעומק הדברים אין כל סתירה, ולהפך, שתי התכונות נובעות ממקור אחד. תקיפותו של יהודי בכל הקשור לעבודת הבורא נובעת מההכרה העמוקה שהקב"ה הוא המציאות האחת והיחידה הקיימת בעולם, וששום דבר אינו יכול להפריע למילוי רצונו. דווקא משום שהאדם אינו מחשיב את עצמו כלל למציאות עצמאית, תקיפותו בענייני התורה והמצוות אינה ביטוי של יֵשות עצמית, אלא בדיוק להפך – ביטוי להכרה העמוקה שאין שום מציאות מלבד הקב"ה. דווקא ההתבטלות והעדר כל יֵשות עצמית הם הגורמים לאדם לגלות מתוכו שיא של תקיפות ועוצמה בכל הקשור לענייני התורה ומצוותיה.
זו מעלתו המיוחדת של המלך המשיח. אין בו אפילו שמץ של יֵשות אישית, ולכן יוכל למלוך על העולם כולו ולהביא את דבר-ה' לכל העולם. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
