העובדה שנשלח בשליחות איננה שוללת אפשרות שהשליח ישנה משליחותו על-ידי ערבוב שכלו * עבודתו של השליח היא להניח ולבטל את שכלו ולהתמסר לקיום השליחות באופן של קבלת-עול * זה גם תוכן השליחות של משה שבדורנו, שעלול להיות בה חלישות או קרירות, והעצה היא לחזק את ההתקשרות על-ידי עניין ההשתטחות, ועל-ידי השתטחות ברוחניות – לימוד תורתו * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בפרשת1 השבוע מסופר אודות שליחות המרגלים – "וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען"2, "ויעלו ויתורו גו'"3, "וישובו מתור הארץ גו' וישיבו אותם דבר גו' ויספרו וגו'"4, וכשגמרו המרגלים סיפורם זה – "ויהס כלב גו'"5 (ורק לאחרי דברי כלב אמרו "לא נוכל לעלות גו' ויוציאו דיבת הארץ גו'"6).
וצריך להבין – מהו הטעם שהוצרך כלב להשתיקם, "ויהס כלב":
דברי המרגלים לא היו אלא תשובות – כפי האמת – על שאלותיו של משה בשליחותם לתור את הארץ בנוגע לב' עניינים (בכללות): א) אודות העם, "וראיתם גו' את העם היושב עליה החזק הוא הרפה גו'"7 – השיבו "עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאוד גו'"8, ב) ואודות הארץ, "ומה הארץ גו' הטובה היא אם רעה גו' השמנה היא אם רזה גו'"9 – השיבו "זבת חלב ודבש היא וזה פריה"10.
וכיוון שמשה שלחם לתור את הארץ, היו מוכרחים לקיים השליחות ולהשיב על כל השאלות ששאלם. – משה עצמו לא היה מוכרח לשלוח את המרגלים, כפירוש רש"י11 "שלח לך, לדעתך, אני איני מצווה לך, אם תרצה שלח", אבל המרגלים, כששלחם משה, היו מוכרחים למלא את השליחות ולומר דברי תשובתם.
וכיוון שהיו מוכרחים להשיב ולומר האמת אודות העם והארץ – מה ראה כלב להשתיקם כשהשיבו האמת, גם לולי המשך הדברים "לא נוכל לעלות גו' ויוציאו דיבת הארץ גו'" לאחרי ש"ויהס כלב"?!
ועוד צריך להבין בנוגע להנהגת כלב – מה שכתוב12 "ויעלו בנגב ויבוא עד חברון גו'", "כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם"13 – למה לא הספיק כוחו של המשלח (שהולך בשליחותו) כדי להצילו מעצת המרגלים, עד שהוצרך להשתטח על קברי אבות דווקא?
ב. והביאור בזה:
חטא המרגלים היה בכך שבדברי תשובתם עירבו את שיכלם ושינו את סדר הדברים שאמר להם משה: משה ציווה אותם לראות תחילה את העם14 "החזק הוא הרפה וגו'", ואחר-כך את הארץ "השמנה היא וגו'", ובדברי תשובתם שינו את הסדר והקדימו "ארץ זבת חלב ודבש היא" ואחר-כך "עז העם היושב בארץ גו'".
והחילוק שביניהם:
שליחותו של משה היא – בתחילה אודות המלחמה והכיבוש ("החזק הוא הרפה גו'") ואחר כך אודות הרווח והשכר ("השמנה היא אם רזה וגו'"), כי העיקר היה אצלו כיבוש המלחמה (ולא הרווח והשכר – שלא על-מנת לקבל פרס).
ולא עוד אלא שהקדים "החזק" ל"הרפה" – כי, השליחות לכיבוש הארץ היא בכל האופנים, גם אם צריכים מלחמה כבדה, ולכן השליחות היא לכתחילה על-מנת ואף-על-פי שהוא חזק (ועוד יש לומר, שעל-ידי שהולכים במסירות-נפש ללחום על מנת שהוא חזק, על-ידי זה עצמו נעשה רפה15).
והמרגלים שינו את הסדר ואמרו כפי שמתקבל מצד שיכלם – תחילה אודות השכר ("זבת חלב ודבש" (ואחר-כך אודות המלחמה והכיבוש ("עז העם היושב בארץ"), שהעיקר אצלם הוא השכר (על-מנת לקבל פרס), ומזה באים לחשב חשבונות בנוגע לעבודת המלחמה והכיבוש, שעבודה קלה (הרפה) כדאית היא בשביל שכר זה, ועבודה קשה יותר (החזק) אינה כדאית, ועד שעלולים לטעות ולומר שאם עבודה קשה היא אי-אפשר לעשותה, כפי שאמרו אחר-כך: "לא נוכל לעלות וגו'".
ולכן, כשראה כלב שהמרגלים מערבים שיכלם ומשנים משליחותו של משה, אפילו בנוגע לסדר הדברים בלבד – מיד השתיקם.
ג. על-פי זה יש לבאר גם הטעם שהוצרך כלב להשתטח על קברי אבות שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם:
שליחותו של משה (כוח המשלח) כשלעצמה אינה שוללת את האפשרות שהשליח יעשה שינוי בשליחות על-ידי עירוב השכל שלו. – זוהי עבודתו של השליח עצמו, להניח ולבטל את שיכלו, ולהתמסר להמשלח לקיים את שליחותו באופן של קבלת-עול.
ולכן הלך כלב להשתטח על קברי אבות – שעניין ההשתטחות מורה על מעמד ומצב שהראש והרגל הם בשווה. למעליותא, שזהו עניין הקבלת עול שלמעלה מהשכל, ובכוח זה לא ניסת לחבריו להיות בעצתם, בקיימו את שליחותו של משה ללא עירוב שכלו, באופן של קבלת עול.
ד. וההוראה מזה בנוגע אלינו:
ידוע ש"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"16, ויתירה מזה, "אין דור שאין בו כמשה"17. ובדורנו זה הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ.
ומזה מובן ששליחותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, ששלח או שולח או ישלח את פלוני למקום מסויים לברר חלקו בעולם, היא, בדוגמת השליחות של משה בנוגע לכיבוש הארץ, כי תוכן שליחות משה בכיבוש הארץ הוא לעשותה ארץ-ישראל המקודשת מכל הארצות18, וזהו גם תוכן השליחות של משה שבדורנו בבירור חלקו בעולם – המקום שאליו שלחו כ"ק מו"ח אדמו"ר ונתן לו את הכוחות לבררו – לעשותו ארץ-ישראל, חולין על טהרת הקודש19.
ומההוראות שעלינו ללמוד מפרשת המרגלים – שלא לערב את השכל ולעשות איזה שינוי, אפילו שינוי הסדר בלבד, בדברי הרב, כ"ק מו"ח אדמו"ר, גם כשנדמה לו שעל-ידי שינוי זה יצליח יותר בשליחותו, כי בשינוי קצת מדברי הרב אפשר לטעות עד בדומה לטעות המרגלים, ובמכל-שכן וקל-וחומר: ומה המרגלים שנאמר עליהם "כולם אנשים ראשי בני-ישראל המה"20, כששינו מדברי משה, באו לטעות עד שאמרו "לא נוכל לעלות וגו'" – אנשים כערכנו על-אחת-כמה-וכמה.
וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר21 בפירוש מאמר רז"ל22 "כך אומנתו של יצר-הרע היום אומר לו עשה כך כו' עד שאומר כו'", שהיצר-הרע, הנקרא "דער קלוגינקער"23, אינו מתחיל לומר לאדם לעבור עבירה, כי בהתחלה כזו בוודאי לא ישמע לו, אלא תחילת דבריו "עשה כך", שכאשר עושה מצווה אומר לו היצר: "זייער גלייך", גם אני מסכים שתעשה כך, וכשמתחיל להקשיב לדעתו ועצתו – אף שההתחלה היא בנוגע לענייני מצוה, אבל מערב דעתו ועצתו – הרי זה שורש ל"אומר לו עבוד כו'".
ולכן, התנאי העיקרי במילוי השליחות הוא – שמירת דברי הרב ללא שינוי, וללא עירוב השכל, מתוך קבלת-עול דווקא.
ה. והנתינת כוח על זה, בפרט עכשיו לאחרי ההסתלקות, היא, על-ידי עניין ההשתטחות – "נשתטח על קברי אבות", כדלקמן.
ובהקדם הטעם שכאשר מדברים אודות כ"ק מו"ח אדמו"ר אין אומרים "זכר צדיק לברכה" (כדאיתא ביומא24) או "נשמתו עדן":
בשמחת-תורה תרצ"א25 אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר: "איך זאָג ניט אויף דעם טאַטן "נשמתו עדן", ווייל איך בין ניט קיין אַדרעסין שרייבער, און ווידער פאַר מיר איז דער טאַטע ניט נסתלק געוואָרן וכו'" (אינני אומר על אבי "נשמתו עדן", כי אינני נותן "כתוֹבוֹת", ומאידך, בשבילי אבי לא נסתלק).
ועל דרך זה בנוגע לכ"ק מו"ח אדמו"ר – שאין לומר עליו "נשמתו עדן", כי: א) מי הוא זה שיכול ליתן "כתובת", להגביל את מקומו ל"גן עדן", גן-עדן התחתון או גן-עדן העליון, או למעלה מזה עד אין שיעור, ב) למה לנו לשולחו מאיתנו?! הוא בוודאי אינו רוצה להיפרד מאתנו, ונמצא איתנו!
ומאותו טעם שאין אומרים "נשמתו עדן", אין אומרים גם "זכר צדיק לברכה", כי, עניין הזיכרון ("זכר") שייך רק על דבר הרחוק שנופל בו עניין השכחה, מה-שאין-כן בנידון דידן שלא שייך עניין השכחה ח"ו, אין צורך בזיכרון, כמו שאין צורך בזיכרון בנוגע לאדם חי26.
ו. ובפרטיות יותר:
איתא בגמרא27: "מאי דכתיב28 אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים . . כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר", ומפרש תוספות29 "כשנשמתו בישיבה של מעלה שפתותיו נעות בקבר כאילו מדברות, נמצא, שבשעה אחת דר בשני עולמים".
"ישיבה" (של מעלה או של מטה) – נקראת רק כשישנו ראש-ישיבה עם תלמידים, תלמידים לבד אינם ישיבה, כי אם כשישנו ראש-ישיבה שאומר "שיעור" לפני התלמידים, והתלמידים חוזרים על השיעור ובא אצלם בהבנה והשגה (וגם כאשר בתחילה אינם מבינים, מכל-מקום, חוזרים על הדברים, ובמשך הזמן יבינו בהשגתם).
וב"ישיבה" (שכוללת ראש-ישיבה עם תלמידים) – יש "ישיבה של מטה", שלומדים בה עניינים שלמטה, ויש "ישיבה של מעלה", שלומדים בה עניינים של מעלה30, ושניהם – ישיבה של מטה וישיבה של מעלה – ישנם הן לפני ההסתלקות והן לאחרי ההסתלקות, והחילוק הוא רק בנוגע להעלם וגילוי: לפני ההסתלקות נמצא בגילוי בישיבה של מטה, ובהעלם בישיבה של מעלה, ולאחרי ההסתלקות, להיפך, שנמצא בגילוי בישיבה של מעלה, ובהעלם בישיבה של מטה, אבל בעצם העניין – שגם עכשיו נמצא כאן, בישיבה של מטה – אין שינוי כלל.
כתיב31 "מפי עליון לא תצא הרעות". וכיוון שאי-אפשר שיהיה "הטוב" אלא אם כן כשנמצאים יחד עם כ"ק מו"ח אדמו"ר, הרי בוודאי שנמצא איתנו כמקודם, והשינוי אינו אלא בנוגע לגילוי והעלם, שמקודם היה איתנו בגילוי, ועכשיו נמצא איתנו בהעלם, ולכן עכשיו יש צורך להביא ראיה מדברי הגמרא – ש"אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים", ולזה יש צורך בלימוד תורתו, "שאומרים דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות כו'". אבל לאידך, העובדה שעכשיו נמצא איתנו בהעלם וצריכים להביא ראיה על זה – אינה פועלת חלישות בעצם העניין כלל וכלל!
– כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר32 שמישהו שאל אצל אביו כ"ק אדמו"ר נ"ע על זה שמדברים אודות מלאכים ועניינים רוחניים בכלל, מניין יודעים שכן הוא, הרי אף אחד לא בא משם וסיפר איך נראה מלאך וכיוצא בזה? והשיב לו כ"ק אדמו"ר נ"ע, משל למה הדבר דומה, לחכמים שנוסעים בעגלה רתומה לסוסים ומדברים אודות מלאכים: וכי משום שהסוס חושב שמטרת הנסיעה היא בשביל התבן שנמצא במקום שאליו נוסעים, והעגלון חושב אודות תשלום הכסף עבור הנסיעה כדי לפרנס את בני ביתו (מחשבה דקה יותר ממחשבת הסוס) – אין ערך לדברי החכמים אודות מלאכים?!... ודוגמתו בנידון דידן, שהעדר ידיעתנו בעניינים נעלים – כיוון שידיעתנו היא חומרית ממש, או אפילו יותר דקה, אבל בכל זאת חומרית היא – אינה פועלת שינוי כלל בעצם העניין.
ז. ותוספת נתינת כוח על זה הוא על-ידי ההשתטחות – "נשתטח על קברי אבות":
עניין ההשתטחות33 היא ההליכה על קברו מתוך ידיעה "אַז דאָ איז ער"... ומציירים את צורת דמות פניו... ועל-ידי זה מיתוסף כוח ועוז בהתקשרות, ובקיום שליחותו ללא שינויים וחשבונות כלל.
– כששומעים ממשה, משה שבדורנו, ציווי והוראה פעם אחת, הרי, במשך הזמן יכול להיות בזה חלישות וקרירות, עירוב חשבון שכלי, וכיוצא בזה (כבחטא המרגלים), ולכן העצה היא לחזק את ההתקשרות על-ידי ההשתטחות.
ובזה נכלל גם עניין ההשתטחות ברוחניות34 – כדאיתא בספר מאור-עינים35 בשם הבעש"ט שעניין ההשתטחות ברוחניות הוא על-ידי לימוד תורתו של הצדיק, שבה הכניס את כל עצמותו ("אויף דעם האט ער זיך אפגעגעבן און אין דעם האט ער זיך אוועקגעגעבן"), ועל-דרך שמצינו בזוהר36 בנוגע למשה ש"קבורתא דיליה משנה".
ומזה מובן שגם על-ידי לימוד תורתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר – עניין ההשתטחות ברוחניות –מיתוסף כוח ועוז בהתקשרות ובקיום שליחותו כדבעי.
(קטעים משיחת שבת פרשת שלח, מברכים החודש תמוז ה'שי"ת.
תורת-מנחם כרך א עמ' 103-108 – בלתי מוגה)
_______________________
1) עד סוף ס"ו הוגה (בקיצור) ע"י כ"ק אדמו"ר, ונדפס בלקו"ש ח"ד ע' 1313 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.
2) במדבר יג, יז.
3) שם, כא.
4) שם, כה-כז.
5) שם, ל.
6) שם, לא-לב.
7) שם, יח.
8) שם, כח.
9) שם, יט-כ.
10) שם, כז.
11) שם, ב.
12) שם, כב.
13) פרש"י עה"פ.
14) כי, מ"ש תחלה "את הארץ מה היא" הוא בנוגע להעם, כדפרש"י: "יש ארץ מגדלת גבורים כו'".
15) ועד"ז י"ל בנוגע להקדמת "שמנה" ל"רזה" – שכאשר העבודה היא שלא ע"מ לקבל פרס, באים לידי הכרה, אשר גם פירות השמנים, שכר המעולה ביותר, רזה הוא (רק פרס – ל' פרוסה (לקו"ת תזריע כ, ב)) לגבי העבודה עצמה, כי שכר מצוה היא המצוה עצמה (תניא פל"ט (נב, ב)).
16) תקו"ז תס"ט (קיב, רע"א. קיד, רע"א).
17) ב"ר פנ"ו, ז.
18) רמב"ם הל' ביהב"ח פ"ז הי"ב.
19) חגיגה יט, ב. וש"נ. וראה לקו"ש חי"ג ע' 108 הערה 36. וש"נ.
20) שם, ג.
21) סה"מ קונטרסים ח"א לז, א. ועוד.
22) שבת קה, ב. וש"נ.
23) ראה לקו"ד ח"ג תקטז, א. ועוד.
24) לז, א.
25) לקו"ד ח"ד תשט, סע"ב ואילך. סה"ש תרצ"א ע' 164.
26) ראה גם לקו"ש חי"ז ע' 513 (מכתב דשנת תשל"ה).
27) יבמות צו, סע"ב ואילך.
28) תהלים סא, ה.
29) ד"ה אגורה – שם סע"ב.
30) ראה קונטרס לימוד החסידות ע' 18 ואילך. סה"ש תש"ג ע' 148 ואילך.
31) איכה ג, לח.
32) ראה סה"ש תרפ"ח ע' 21. תש"א ע' 130.
33) ראה בארוכה קונטרס ההשתטחות לאדמו"ר האמצעי (נדפס במאמרי אדהאמ"צ קונטרסים ע' יט ואילך).
34) ראה גם לעיל ע' 93.
35) בלקוטים למס' שבת בתחלתו (ד"ה דנודע).
36) ח"א כז, סע"ב. וראה ספר הלקוטים (דא"ח להצ"צ) ערך משה (ע' א'תרצד ואילך). וש"נ. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
