השכר לעתיד הוא גילוי ההמשכה שנעשית עכשיו
בפרשת בראשית מסופר אודות בריאת האדם: "וייצר הוי' אלקים את האדם עפר מן האדמה" – בריאת הגוף, ואחר כך – "ויפח באפיו נשמת חיים", נשמה שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש". והכוונה בזה – כדי שהנשמה תעבוד עם הגוף כדי לעשות ממנו כלי לאלקות, והיינו, לפי שתכלית הכוונה היא "דירה בתחתונים" דווקא.
והעניין בזה – שכאשר הנשמה היא למעלה ועובדת עבודתה בעולמות עליונים, אזי פועלת המשכת אור הממלא בלבד, מה שאין כן על-ידי עבודתה בגוף מגעת הנשמה למעלה יותר, והיינו, לפי שהשורש של יש הנברא הוא מיש האמיתי, ולכן על-ידי העבודה בגוף הגשמי 'לוקחים' את העצמות, אלא, שלעת עתה הרי זה בהעלם, ויתגלה לעתיד לבוא.
וזהו עניין תכלית ושלימות השכר שיהיה בזמן התחייה:
ידועה שיטת הרמב"ן (וכן פוסקת תורת החסידות להלכה) שהתכלית אינו גן-עדן לנשמות בלא גופים, אלא זמן התחייה שאז יהיו נשמות בגופים דווקא.
וטעם הדבר – על-פי הידוע שכללות עניין השכר הוא גילוי ההמשכות שנמשכים עכשיו על-ידי התורה ומצוות, וכיוון שתכלית ההמשכה היא למטה בגוף דווקא, שעל-ידי זה לוקחים את העצמות, לכן גם השכר – שענינו גילוי ההמשכה שעל-ידי העבודה – הוא למטה בגוף.
וזוהי מעלת זמן התחייה על גן עדן, שבגן עדן נמשך רק אור הממלא, מה שאין כן בזמן התחייה תהיה התגלות העצמות.
על-פי זה יובן מה שכתוב בזוהר שתחיית המתים תהיה על-ידי "עצם הלוז", שנשארת בשלימותה גם לאחר שהגוף נרקב, וממנה תתחיל התחייה:
ובהקדמה, שלכאורה אינו מובן: מצינו בגמרא ראייה לתחיית המתים בקל-וחומר מבריאת האדם – "דלא הוו חיי, דהוי חיי לא כל שכן" (אותן שלא היו מעולם נוצרין ונולדין וחיין, אותן שהיו כבר לא כל שכן שחוזרין וחיין). ועל-פי זה אינו מובן: מהו הצורך ב"עצם לוז" – הרי אפילו אם לא יישאר מהגוף כלום, יכול הוא להיבראות מחדש, בקל-וחומר מתחילת הבריאה, שאז נברא דבר שלא היה מעולם, ועל אחת כמה וכמה שדבר שכבר היה בעבר יכול לשוב ולהיבראות?
והביאור בזה – שהקל-וחומר "דלא הוו חיי, דהוו חיי לא כל שכן" אינו אלא תשובה ל"ההוא מינא", שרצה להכחיש את כל עניין תחיית המתים, וכדי לשלול סברא זו נאמר לו קל-וחומר זה; אבל לאמתם של דברים – עניין התחייה אינו באופן של התהוות חדשה (כמו בהתחלת הבריאה), כי אם עניין של שכר וגילוי ההמשכה שממשיכים על-ידי העבודה. והיינו, שפעולתה של הנשמה בעבודתה בגוף בזמן הזה על-ידי התורה ומצוות – היא המתגלית בגוף לעתיד לבוא, ולכן יש צורך באותו גוף עצמו שבו נתקיימו התורה ומצוות, ולא בהתהוות חדשה.
וזהו ההכרח שתחיית המתים תהיה על-ידי ה"עצם לוז":
אילו היה אופן התחייה רק מצד הקל-וחומר "דלא הוו חיי, דהוי חיי לא כל שכן" – היתה זו בריאה חדשה, ולא אותו הגוף שבו קיים האדם תורה ומצוות, ואילו הגוף שבו קיים תורה ומצוות – היה נפסד, מבלי שיישאר זכר מקיום התורה ומצוות על-ידי הגוף.
אמנם, לא זה הוא עניין תחיית המתים – שאינו בריאה חדשה, אלא גילוי ההמשכה שנעשית על-ידי העבודה, שלכן נעשית התחייה על-ידי ה"עצם לוז" דווקא, שהוא עיקר ועצם הגוף שנשאר תמיד בשלימותו, וממנו קם לתחייה אותו הגוף שבו נתקיימו התורה ומצוות.
(משיחת יום שמחת תורה תשי"ט; תורת מנחם כרך כד, עמ' 147-149 - בלתי מוגה) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
