באחת משיחותיו (ספר השיחות תש"ה, עמ' 50) מביא כ"ק אדמו"ר הריי"צ משל על עניין החסידות: "פנינים מצויות במעמקי הים. הפחם, שמאיר ומחמם, טמון במעבה האדמה. הסדר הוא, שצריך להיות מנהיג המורה היכן לחפור וכיצד למצוא את הפחם. הפועלים יכולים להסתמך על חכמתו של המנהיג, ועליהם לציית בדייקנות להוראותיו. ועם זה, בעניין האוויר שכל פועל זקוק לו, בהיותו במעמקי האדמה – אין הוא יכול להסתמך על האוויר שקיים אצל המנהיג. כל אחד ואחד מהפועלים צריך שיהיה לו חיבור לרוח החיים, מהאוויר שמעל הארץ, ואם לאו, ייפול ויישאר בלא חיות. כך גם מי שצולל למים כדי לשלות את הפנינים, זקוק לרוח-החיים שמעל האדמה".
הרבי מסיים ואומר שהנמשל מובן לכול: "החסידות מאירה ומחממת, כמשל הפחמים, אלא שהאדם נדרש לרדת למעמקי האדמה כדי לברר ולזכך את העולם. אולם בשעה שיורדים למעמקי האדמה, חייבים להיות קשורים למעלה, ואז יכולים לקבל חיות".
שני טעמים
המשל הזה מסביר מהי החסידות ומה מקומו של הרבי בעבודתו של החסיד. הרבי הוא המנהיג, היודע היכן טמונים האוצרות ומורה את הדרך לגלותם, והחסיד חייב להיות צמוד להוראותיו. ועם זה, אין החסיד יכול לסמוך על כך שהרבי לומד חסידות ועובד את ה', אלא כל אחד ואחד צריך לדאוג לאספקה סדירה של 'רוח חיים' – לימוד חסידות ועבודה פנימית עצמאית.
באחת משיחותיו (לקוטי שיחות כרך כ, עמ' 171) עומד הרבי מליובאוויטש על המשל הזה ומדייק בפרטיו. הרבי שואל, למשל, לשם מה נזכרו במשל שני סוגי אוצרות – פחמים הטמונים במעבה האדמה ופנינים שנמצאות במעמקי הים. כמו-כן שואל הרבי למה עיקרו של הפירוט במשל הוא בעניין הפחמים, ואילו הפנינים נזכרות בקיצור ובלי פירוט כל-כך.
מסביר הרבי שיש כאן התאמה מדוייקת ומושלמת לשני עניינים שקיימים בחסידות, המשתקפים בשני הטעמים לגילויה של תורת החסידות דווקא בדורות האחרונים. טעם אחד: הואיל וחושך הגלות נעשה גדול יותר, זקוקים לאור חזק יותר כדי להאיר את החושך. לכן נתגלתה תורת החסידות דווקא בדורות האחרונים, שבהם התעצמה חשכת הגלות. טעם שני: מכיוון שעומדים בסוף ימי הגלות וצריכים להתכונן לגאולה העתידה לבוא, ניתנה לעם-ישראל 'טעימה' מהגילויים העתידיים, וזהו אור החסידות.
על-פי הטעם הראשון החסידות היא צורך הכרחי, שבלעדיו קשה לעמוד באתגרי חשכת הגלות של הדורות האחרונים. לעומת זה, הטעם השני רואה בחסידות עניין של הכנה לקראת הגאולה העתידה, דבר שעניינו להשיג יתר שלמות, אבל אין הוא הכרח קיומי ממש.
עכשיו חייבים להתקשט
שני העניינים האלה באים לידי ביטוי בפחמים ובפנינים: הפחם משמש למאור ולהסקה, דברים חיוניים והכרחיים. בשעה ששורר חושך וגובר הקור, מוכרחים להאיר ולחמם את החדר, ואי-אפשר להתקיים כראוי בלי האור והחום. משל זה תואם את הטעם הראשון להתגלות החסידות, ככוח מיוחד לעמוד נוכח חשכת הגלות.
לעומת זה, פנינים אינן דבר הכרחי לצורך קיום האדם. בחיי יום-יום אין הכרח בפנינים ובתכשיטים, והאדם יכול להסתפק בבגדים פשוטים. אולם כאשר האדם צריך להתייצב לפני המלך, אין הוא יכול להסתפק בבגדים הרגילים, והוא חייב ללבוש בגדים ההולמים את המקום ואת המעמד, ובכלל זה להתקשט בתכשיטים מתאימים (ואם אין הוא עושה כן, יכולה להיות בכך פגיעה בכבוד המלך). זה מתאים לטעם השני, שכאשר מתקרבים לזמן הגאולה, חייבים 'להתקשט בפנינים' – בפניניה של תורת החסידות. |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
