נושאים נוספים
	התקשרות 969 - כל המדורים ברצף
	עשיותיו של האדם צריכות להיות 'לשמי'
	לראות שתכלית הגלות היא הגאולה
	נשי ובנות ישראל
	פרשת תרומה
	"כאילו הם עוסקין בבניין הבית"
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 969, ערב שבת-קודש פרשת תרומה, ה' באדר ה'תשע"ג (15.02.2013)

  דבר מלכות

עשיותיו של האדם צריכות להיות 'לשמי'

מדוע דווקא במצוות התרומה התורה מצווה שעליה להיות לשם הקב"ה בלבד? * מהות המשכן – עשיית כל דבר לשמו של הקב"ה בלבד * הן עני המשפיל עצמו לקבל צדקה והן אדם השמח בחודש אדר בלי גבול – עליהם לעשות זאת לשם שמים במידה שווה * וגם בשמחת פורים, שבעיקרה היא גשמית, צריכה להיות מורגשת הכוונה 'לשמי' * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בשנה פשוטה מסתיימים העניינים ד"שובבי"ם" בפרשת משפטים¹, שאז מתתקנים כבר כל העניינים, ומתחילים לקרוא פרשת תרומה, שתוכנה – "ועשו לי מקדש ("מקדש דאיקרי משכן ומשכן דאיקרי מקדש"²) ושכנתי בתוכם"³.

ב. על⁴ הפסוק⁵ "ויקחו לי תרומה", אומר רש"י "לי לשמי", היינו, שנתינת התרומה לנדבת המשכן תהיה בשביל הקב"ה, ולא בשביל פניות צדדיות.

ואינו מובן: מדוע דווקא במצווה זו הזהירה התורה יותר מבשאר מצוות, שעשייתה תהיה לשמו יתברך – כל המצוות צריכים לעשות לשמו, ומדוע אומרת זאת התורה במיוחד במצווה זו?

ולכאורה – הרי אדרבה: ידוע מאמר הבעל שם טוב⁶ שישנם עניינים שבהם לא נוגעת כל כך הכוונה (כמו בכל המצוות), עניין אחד הוא – טבילה במקווה: אפילו אם הטבילה היתה בשביל טעמים אחרים, ולא בשביל טהרה, ויתירה מזה, אפילו אם לא נתכוון כלל לטבול, אלא נפל עליו הגל, אזי נעשה טהור⁷. ועניין שני – נתינת צדקה, שבה לא נוגע כל כך הטעמים שבגללם נותן צדקה, ויתירה מזה, אפילו אם נתינת הצדקה היתה ללא כוונה כלל, שאיבד ממון ומצאו עני, כך, שלא נתכוון כלל לתת לעני, הרי כיוון שהעני קיבל את ממונו, קיים בכך עניין של צדקה. וכמו כללות מצוות שכחה⁸.

ואינו מובן: בשאר המצוות שבהם נוגעת יותר הכוונה – לא הבהירה התורה שצריכות להיעשות לשמו יתברך, "לי", ודווקא בנתינת נדבות עבור המשכן – שלכאורה הרי זה בדוגמת נתינת צדקה, שלא נוגעת כל כך הכוונה, ובלבד שיבנה המשכן – אומרת התורה שצריך להיות "לי", "לשמי"?

והביאור בזה – שכל עניין המשכן הוא⁹ שיהודי יאחד את כל ענייניו עם הקב"ה, ועד שבדברי הרשות שלו יהיה "דעהו"¹⁰, ולכן מובן שבעניין זה נוגע שיהיה "לי לשמי", כיוון שזהו כל עניין המשכן – הייחוד עם הקב"ה.

ג. ויש להוסיף בביאור השייכות ד"לי לשמי" עם עניין "בכל דרכיך דעהו"⁹ – בהקדם דיוק לשון הפסוק "ויקחו לי תרומה":

לכאורה היה מתאים יותר הלשון "ויתנו לי תרומה", שהרי צריכים ליתן את התרומה, ונתינה זו צריכה להיות "לשמי"; ולמה נאמר "ויקחו לי תרומה", שלקיחת התרומה צריכה להיות "לשמי"?

אך העניין הוא – שבכך מרמזת התורה שקבלת הצדקה על-ידי העני צריכה להיות לשמו יתברך¹¹:

ידוע שהקב"ה קבע בסדר הבריאה שיהיו עשיר ועני, והעני יהיה זקוק אל העשיר, בכדי שיהיה בעולם עניין משפיע ומקבל, עניין הצדקה¹².

– האמת היא שהקב"ה "זן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים"¹³. הוא יתברך בעצמו מפרנס את כל העולם, עניים ועשירים. אלא שמפרנס את העניים באופן שנותן את חלקם אל העשירים שיתנו אותו לעניים. ובמילא, הצדקה שהעשיר נותן לעני אינה מה שנותן משלו, אלא זהו חלקו של העני שנתן הקב"ה בפיקדון לעשיר¹⁴.

וכיוון שהקב"ה מפרנס את העניים, הרי היה יכול לתת את החלק שלהם באופן ישיר אליהם¹⁵; ולמה אופן הנתינה אליהם הוא על-ידי העשירים? – והמענה על זה, כאמור, כיוון שהכוונה העליונה היא שיהיה חסד וצדקה בעולם, ואם כל אחד היה מקבל השפעתו שלא באמצעות מישהו אחר, לא היה צדקה וחסד בעולם. –

וזהו מה שדורשים מהעני המקבל – שלקיחת הצדקה תהיה בכדי למלא את הכוונה העליונה, שתהיה עשיית צדקה בעולם. וזהו ציווי התורה "ויקחו לי תרומה", שלקיחת הצדקה תהיה לשמי.

ד. ציווי והוראת התורה מהווה נתינת-כוח. ובכן, היכן צריכים נתינת-כוח במיוחד כדי לפעול בעצמו שתהיה הפעולה לשמו יתברך – ב"ויקחו".

ב"ויתנו" – אין צורך בנתינת-כוח מיוחדת שיהיה לשמה, כי (אף-על-פי שבנתינת הצדקה לא נוגעת כל כך הכוונה, כאמור לעיל, מכל מקום מובן, שזהו מן הסתם לשמה, כי):

א) ממון הוא דבר שבו יכול לקנות חיי נפשו¹⁶, ובפרט אם התייגע על זה בכל כוחות נפשו¹⁷. ואם כן, כאשר פועל בעצמו אתכפיא ליתן את הממון לצדקה, עושה זאת מן הסתם לשמה.

ב) כיוון שבנתינת הצדקה מקיים הנותן מצווה, הנה כאשר יהודי עושה מצווה, עושה זאת מן הסתם בשביל הקב"ה.

נוסף לכך יש גם עצה – ליתן צדקה ללא פרסום, מתן בסתר, שאז נקל יותר לפעול בעצמו שתהיה הנתינה לשמה.

מה שאין כן בקבלת הצדקה – הרי: (א) העני ואביון אינו צריך להתייגע בעצמו בכדי ליטול את הצדקה; הוא מקבל את הצדקה להחיות נפשו ונפשות בני ביתו (ועד כדי כך ההכרח בדבר, שאינו מתחשב בקשיים, ומבזה ומשפיל את עצמו¹⁸, כיוון שזקוק לכך), (ב) הוא לא צריך להתכוון לקיים מצווה בכך, שהרי הוא עושה זאת כדי שיוכל לפרנס את עצמו ובני ביתו.

ולכן זקוק המקבל להוראה ונתינת-כוח מיוחדת מהתורה, שגם פעולתו בקבלת הצדקה תהיה "לשמי". כיוון שנדרש מיהודי "בכל דרכיך דעהו", שכל ענייניו יהיו חדורים בקדושה – הרי אין נפקא-מינה מה היא עשייתו, אם הוא צריך להכריח את עצמו לעשות זאת, או שזהו דבר המוכרח לו; עניין של עונג או היפך מזה – כל מה שעושה צריך להיות לשמו יתברך, "בכל דרכיך דעהו".

ולכן, ההוראה שתהיה העשייה לשמו יתברך, מרמזת התורה בעניין עשיית המשכן – כי, כאמור לעיל, עניין "ועשו לי מקדש" הוא העניין ד"בכל דרכיך דעהו".

ה. וכן הוא גם בנוגע למדובר לעיל אודות השמחה בחודש אדר, שהיא שמחה בלי גבול – שגם היא צריכה להיות מצד ציוויו של הקב"ה שציוה לשמוח בחודש אדר.

ואף-על-פי ששמחת פורים צריכה להיות שמחה גופנית, כמבואר בלבוש¹⁹ החילוק שבין חנוכה לפורים, שחנוכה קשור עם רוחניות, ופורים קשור עם גשמיות, וכשם שאז היתה השמחה בגשמיות מצד היציאה "מאפילה לאור גדול", כך גם בכל שנה ושנה צריך להיות נרגש גודל השמחה מצד הצלת הגוף כפשוטו, מכל מקום, בזה גופא צריכה להיות נרגשת הכוונה – לשמו יתברך.

אין נפקא-מינה כלל אם המדובר הוא אודות עני שצריך לקבל צדקה להחיות נפשו או המדובר הוא אודות מי ששמח בשמחה גדולה על הצלתו מאפילה לאור גדול; שני העניינים צריכים להיות בהשוואה, כי, כל העניינים צריכים להיות "לי לשמי"²⁰.

(קטעים מהתוועדות ש"פ משפטים, מבה"ח אדר ה'תש"כ. תורת מנחם כרך כז עמ' 390-393)

___________________________

1)     ראה נטעי גבריאל (הל' חנוכה) ימי השובבי"ם ע' תלג ואילך. ע' תעב ואילך. וש"נ. וראה גם התוועדויות תשמ"ט ח"ב ע' 185 הערה 60. וש"נ.

2)     עירובין ב, סע"א.

3)     תרומה כה, ח.

4)     מכאן עד סוף סעיף ד – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"ג ע' 908 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

5)     תרומה כה, ב.

6)     ראה ספר בעש"ט עה"ת יתרו סי"ד הערה יט. ר"פ תרומה. ראה סי"ב. מגדל עז (כפ"ח, תש"מ) ע' תכה הערה 2. וש"נ.

7)     ראה חגיגה יט, א.

8)     ספרי ופרש"י תצא כד, יט.

9)     ראה לקו"ש ח"ג ע' 907 ואילך.

10)   משלי ג, ו. וראה רמב"ם הל' דעות ספ"ג.

11)   ראה ג"כ כש"ט סת"ל.

12)   שמו"ר פל"א, ה. תנחומא פרשתנו ט. ד"ה תקעו תרכ"ח פ"ב ואילך (סה"מ תרכ"ז ס"ע תכט ואילך).

13)   נוסח ברכה א' דברהמ"ז.

14)   ראה אוה"ח פרשתנו כב, ד. אלשיך משלי יח, טז. ראב"ע שם יט, יז. סה"מ קונטרסים ח"א קיט, א. ועוד.

15)   ב"ב יו"ד, א. נתבאר בד"ה א"ר שמואל בר נחמני תר"ץ (סה"מ קונטרסים שם).

16)   תניא פל"ז (מח, סע"ב).

17)   וכפי שרואים במוחש אצל בעלי עסקים, שמתייגעים בהעסק בכל עשר כחות נפשם, ולפעמים – ב"עשרים גרה" (ראה בהמאמר בסופו (לעיל ע' 380)), היינו, שמנצלים גם את עשר הכחות של נפש האלקית (מהנחה בלתי מוגה).

18)   וכפי שדרשו רז"ל (ברכות ו, ב) על הפסוק (תהלים יב, ט) "כרום זלות לבני אדם" – "כיוון שנצטרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום" (מהנחה בלתי מוגה).

19)   או"ח סתר"ע סק"ג.

20)   חסר הסיום (המו"ל).

 משיח וגאולה בפרשה

לראות שתכלית הגלות היא הגאולה

'סמל' הממחיש את הגאולה

הביאור בפירוש רש"י בעניין "עצי שיטים" . . "יעקב אבינו צפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטָעָם וציוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים כו'".

[. .] נשאלת השאלה אצל "תלמיד ממולח":

מהו אמנם גודל ההכרח בפעולתו של יעקב אבינו בהבאת ונטיעת ארזים במצרים לצורך עשיית המשכן מאתיים ועשר שנים לפני הציווי של עשיית המשכן?!

והביאור בזה – מרמז רש"י ב"יינה של תורה" בהזכירו את שמו של בעל המאמר "רבי תנחומא":

תנחומא הוא מלשון תנחומין, ולכן פירש רבי תנחומא ש"יעקב צפה ברוח הקודש" וכו' מכיוון שעניין זה מהוה נחמתן של ישראל:

כאשר בני-ישראל נמצאים בגלות מצרים במצב דקושי השעבוד עד לגזירת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" כו' וכו' – הרי מלבד ההבטחה ד"ואנכי אעלך גם עלה", שואבים הם עידוד ונחמה בראותם בעיניהם ממש את עצי הארזים שהביא יעקב ונטע במצרים מכיוון שצפה ברוח הקודש ש"עתידין לבנות משכן במדבר", ו"ציוה לבניו (ובניו לבניהם אחריהם, וכן הלאה) ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים"!

כלומר עצי שיטים לצורך עשיית המשכן גופא – היו יכולים אמנם להשיג גם באופן אחר, אבל, כדי שתהיה נחמתן של ישראל (ענינו של רבי תנחומא) – הוצרך יעקב אבינו להביא ארזים ולנטעם במצרים, ולצוות לבניו שייטלום עמהם כשיצאו ממצרים, כדי שבמשך כל זמן גלות ושעבוד מצרים יהיו לנגד עיניהם עצי הארזים שנטעם יעקב אבינו על מנת שייטלום כשיצאו ממצרים, היינו שעצי ארזים אלה מסמלים וממחישים את גאולתן של ישראל.

ומכאן באים לעניין של נחמה גם בנוגע לגלותנו זה אחרון:

כשנמצאים בחשכת הגלות, "כל הגלויות נקראו על שם מצרים" במדבר העמים "נחש שרף ועקרב וצמאון גו'", חושך כפול ומכופל של עקבות משיחא – אומר רבי תנחומא, מנחמם של ישראל, שאין להתפעל מחשכת הגלות, מכיוון שיודעים שהתכלית והמטרה היא "לבנות משכן במדבר", היינו לעשות ממציאות ה"מדבר" משכן ומקדש לו יתברך, דירה לו יתברך בתחתונים. עד לסיום הציווי "ועשו לי מקדש" כפשוטו בבית המקדש השלישי שבו יתגלה גם המשכן שעשה משה, משכן המדבר.

[. .] מכיוון שלאחרי כל זה עדיין לא בא – מתעוררת השאלה והדרישה והצעקה האמיתית של בני-ישראל: "עד מתי?!... והמענה היחידי לשאלה ודרישה וצעקה זו הוא – שהקב"ה ממלא את בקשתם ודרישתם של ישראל, ומביא תיכף ומיד את הגאולה האמיתית והשלימה, גאולה כפשוטה בפועל ממש!

וכמרומז בדיוק לשונו של רש"י "פירש רבי תנחומא" – שעניין הנחמה (תנחומא) הוא באופן של "פירש": לא דרש, דרוש ופשט'ל יפה, כי אם פשטות העניין, היינו נחמה וגאולה כפשוטה ממש, שהרי לא ייתכן שה"גלות" יהיה בפועל ובפשטות, ואילו הנחמה – באופן של "דרש" בלבד...

(התוועדויות תשמ"ז כרך ב, עמ' 548-550 ואילך)

 ניצוצי רבי

נשי ובנות ישראל

מתנתו של הרבי ליום הולדתה של אמו * מדוע לומדים משנה ב'בית רבקה' * מבצע נרות-שבת-קודש הוא הכרח השעה כלימוד תורה לגברים * שלושת התנאים המתירים לאשה לצאת לעבוד * דיבור עם בנות על צניעות, וכיצד יכולות גם מי שאינן מוכשרות להגיע להישגים גבוהים * ועל ארגון שקיבל מהרבי עידוד והדרכה * חומר בפרסום ראשון

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

אם המלכות

בשנת תשכ"ד, השנה האחרונה לחיי אמו, הרבנית הצדקת מרת חנה ע"ה, העניק לה הרבי מתנה מיוחדת לכבוד יום הולדתה כ"ח בטבת (שחל אז ביום שני של פרשת בא):

את ההקדמה שבראש הכרך השלישי של לקוטי שיחות, שיצא לאור באותם ימים, חתם הרבי בתאריך של יום הולדתה: "כ"ח טבת ה'תשכ"ד, ברוקלין, נ.י.".

בגלל פסק אדמו"ר הזקן

בשנת תשכ"ה פנה יו"ר מוסדות בית רבקה, הרה"ח הרב שמואל הלוי חפר, בשאלה אל הרבי. באותה תקופה נדרש על-ידי משרד החינוך לשלב שיעורי משנה במסגרת הוראת תורה שבעל-פה, ומכיוון שיש האוסרים לימוד משנה לבנות שאל כיצד עליו לנהוג.

הרבי השיב במכתב דלהלן – וכך גם ב'יחידות' שזכה לה הרב חפר באותה תקופה: לימוד משנה לבנות – כן, אך לא מכיוון שזו דרישת המשרד, אלא מפני שרבנו הזקן כותב כך (הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה יד): "ומכל מקום גם הנשים חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן לידע אותן כמו דיני נידה וטבילה ומליחה ואיסור ייחוד וכיוצא בהם, וכל מצוות עשה שאין הזמן גרמא, וכל מצוות לא תעשה של תורה ושל דברי-סופרים שהן מוזהרות בהן כאנשים".

הנה נוסח המכתב המלא (צילומו ב'פנימה' גיליון 12 עמ' 6):

ב"ה, כ"ד אלול תשכ"ה

ברוקלין

הוו"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ , מוה' שמואל שי'

שלום וברכה!

במענה למכתבו בעניין לימוד משניות ואגדה,

הנה צ[ריך] ל[היות] בהל[כות] הצריכות להן – ע[ל] פ[י] הל[כות] תלמוד תורה לאד[מו"ר] הז[קן] ס[וף] פ[רק] א. ולסדר זה – מפני שאד[מו"ר] הז[קן] אומר כן.

בוודאי בקל ימצא 4-5 תלמידות להשלים הכתה.

בברכת כ[תיבה] וח[תימה] ט[ובה]

בשם כ"ק אדמו"ר שליט"א

ש.מ. סימפסון

מזכיר

(לימים שוחח הרבי על הנושא בהרחבה עם כ"ק האדמו"ר מבעלז שליט"א בחודש אדר תשמ"א).

הכרח השעה

ב'יחידות' שהתקיימה בחורף תשל"ו אמר הרבי לאישיות תורנית (תוכן הדברים – בלתי מוגה כלל):

ישנם עניינים שהם הכרח וצורך השעה כמו לימוד התורה לנשים, ואין להתרגש מהרעש שעלול להיווצר ולהתחולל כו'.

גם הענין דנרות-שבת-קודש אודותיו מדובר לאחרונה עורר סערה, אבל גם זה שייך להנ"ל ומוכרח הוא.

עבודה לאשה – לא תמיד

אשה ששאלה את הרבי על יציאה לעבודה, נענתה (פורסם בתשורה לוין תשס"ז ומשם ב'פנימה' גליון 12 עמ' 7):

עיקר תפקיד בת ישראל נשואה – להיות עקרת הבית כדבעי, היינו הנהלת הבית בכלל, ובמיוחד גידול וחינוך הילדים, וזה מתאים ג[ם] כ[ן] למ[ה] שנ[אמר] כל כבודה בת מלך פנימה. בקושי התירו שתתעסק בעסק בחוץ – כשזהו בחינוך בנ[י] י[שראל], כיון שלנשים יש רגש אמהי מיוחד לילדים, ובמילא השפעתם גדולה ועמוקה יותר, או – בכדי לפטור הבעל (העוסק בהתמדה בלימוד התורה) מדאגות פרנסה המוכרחת

או – כשהתעסקות הבעל בפרנסת ב[ני] ב[יתו], למרות השתדלותו בזה כמ[ו] שנ[אמר]: שארה כסותה לא יגרע אינה מספיקה, וזקוק לעזר אשתו בפרנסת הבית. היש בנדון שלהם אחד ממצבים הנ"ל?

[מובן שידוע מ[ה] שנ[אמר]: אשת חיל גו' סדין עשתה ותמכור גו' אבל בודאי אין זה סותר לתנאים הנ"ל הלקוחים משו[לחן] ע[רוך] מה[לכות] צניעות וכיו[צא] ב[זה]].

הצלחה בהוראה ודיבור על צניעות

בחודש אלול תשמ"א כתב הרבי על פתק שכתבה מרת מיכל כפלין, ובו בין השאר, ברכה לעבודתה ב'בית רבקה' ('פנימה' גליון 12, שבט תשע"ג, עמ' 25):

לדבר עם הבנות על ענין של צניעות.

בעלה, הרה"ת ר' זאב שי', אגרונום במקצועו, קיבל בשנה הראשונה לנישואיו את המענה הבא (שם עמ' 23):

בנוגע לפרנסתו: קדימה – שתהיה בענין שיוכל לנצל ידיעותיו בעבודת האדמה.

בנוגע לדירה (קנייתה) – תלוי במקום הפרנסה והתייעצות עם זוגתו תחי', אזכיר על הציון.

לזוגתו – הצלחה בעבודת ההוראה בבית רבקה.

קליטת תלמידות חלשות

בקיץ תשכ"ב שאל הרב חפר אם לקלוט לסמינר למורות תלמידות חלשות ובלתי-מצטיינות. הרבי השיב בחיוב וציין את הסיבות – כי נוסף על הצורך במורות בשל המחסור במורות, עובדה היא, שבכוח הרצון ניתן להשפיע על התפתחות הכישרונות. זאת כמובן אם על-ידי-זה לא ייגרם חלילה נזק רוחני לכלל אוכלוסיית התלמידות. להלן המכתב:

ב"ה, ט"ו תמוז, ה'תשכ"ב

ברוקלין, נ.י.

הוו"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ כו', מו"ה שמואל שי'

שלום וברכה!

מאשר הנני קבלת מכתבו מיום ט' תמוז והקודמו...

בברכה לבשו[רות] ט[ובות] מהצלחתו בעבו[דת] הק[ודש]

(חי"ק)

במענה לשאלתו בהביא בחשבון המחסור במורות וכו' ומאידך גיסא – שרצון בכחו לפעול על הכשרון והתפתחותו – יש לדעתי להכניס הבנות תי' אודותן כותב למסגרת לימודים גדולה ככל האפשרי, אף שע[ד] ע[תה] לא הצטיינו כ[ל] כ[ך] (פרט באם יש חשש היזק הרבות, כמובן).

מאמר לרפואת חולה

בהתוועדות שבת פרשת בהר-בחוקותי תשכ"ד אמר הרבי מאמר חסידות דיבור-המתחיל "רפאני ה' וארפא" (תורת מנחם כרך לט עמ' 432-427).

לאחר-מכן אמר הרבי למזכירו הרה"ח הרב יהודה לייב שי' גרונר כי אחת הסיבות לאמירת המאמר היא לרפואת רעייתו (מרת יהודית תחי'), שנפצעה והיתה מרותקת לביתה זמן רב.

ארגון לקירוב בנות

כך כתבה הד"ר חנה כגן תחי' למרת מרים קוטס ז"ל (כנראה בחורף תשל"ז):

אתמול הייתי ב'יחידות'; שאלתי את הרבי אם לשכור דירה שתשמש ל'מדרשה' ופנימייה לבנות המתקרבות, והרבי השיב:

זהו דבר חיוני, אך תחילה יש למצוא מישהי אחראית על-כך, כי זה לא עניין של מה בכך...

הזכרתי את שמך וציינתי שאת מצליחה מאד בקירוב הבנות.

הרבי הגיב: זו מירושלים (ושהיתה בשוויץ), היא מתגוררת עתה בבני ברק!?

המשיך הרבי ואמר:

היא הצליחה בעבודתה כבר בירושלים, היא אחראית מאוד.

ושאל: האם הבעל מסכים שהיא תעסוק בכך?

השבתי שכן, אך עכשיו היא בשמירה כו' ואפילו כתבה על דבר זה לרבי (מכתב שהבאתי עמי ומסרתי למזכירות הרבי מיד בבואי).

הרבי הביע הסכמתו ואמר: היא אשה מאוד מתאימה, ואף אם היא עצמה לא תוכל לטפל בזה, הרי תוכל למצוא מישהי מתאימה.

אין צורך להתחיל במשהו גדול – אלא משהו שיתאים (בשלב ראשון) לכ-10 בנות.

הרבי הרחיב בקשר ל'אחינועם' [=הארגון של הגב' כגן], ואמר שזו פעולה מאוד רצויה וחיונית, במיוחד שהמיסיון נטפלים לעולים מרוסיה שלא יודעים הרבה על יהדות.

עכשיו – לפני הבחירות – השעה מתאימה להוציא מהמפלגות תקציבים. אחרי הבחירות כבר לא יתנו פרוטה.

הוסיף ואמר:

מכיוון שהנך נמצאת כאן – בארצות הברית – כדאי לנצל את הזמן לייסד משהו קבוע בשביל 'אחינועם', כלומר: כתובת פרטית או משרד לאיסוף תרומות, בשביל הארגון.

בתחילה הרבי אמר שכדאי היה שאחזור לארץ-הקודש עוד לפני חג הפסח, אבל הזכרתי שאנו מצפים כאן ללידת הנכד שאז יהיה צורך לעזור ליולדת בהכנות לפני החג. הרבי הסכים ואמר שגם כשאחזור אחרי חג-הפסח עוד יישאר חודש לבחירות ויהיה אפשר עוד לנצל; אבל גם כאן (בארצות הברית) לנצל הזמן לביסוס כספי.

(מסרתי לרבי אלבום קטן ובו תמונות מפעולותינו).

(מרת קוטס ע"ה, שנפטרה בכ"ה בשבט תשס"ה, פעלה רבות לקרוב בנות ונשים ליהדות בכלל ולחסידות במיוחד. היתה מקושרת לרבי).

 ממעייני החסידות

פרשת תרומה

זהב וכסף ונחשת (כה,ג)

מדוע נבנה המשכן גם מכסף ונחושת, והלוא הזהב הוא הנעלה והחשוב ביותר, ומן הראוי שהמשכן וכל כליו יהיו רק מזהב? הרי אפילו הכלי שממנו השקו את הבהמות לפני הקרבתן היה מזהב, כי "אין עניות במקום עשירות". מדוע אפוא השתמשו לבניית המשכן בכסף ובנחושת?

אלא שלוש המתכות האמורות רומזות לשלוש הדרגות והבחינות שבישראל: צדיקים, בעלי תשובה ורשעים.

כסף – רומז לצדיקים. כסף מלשון כיסופים ואהבה, מידת החסד. עבודת הצדיקים היא בבחינת חסד, להמשיך אור עליון מלמעלה למטה.

זהב – רומז לבעלי תשובה. זהב הוא בחינת הגבורה, כידוע ("מצפון – משמאל – זהב יאתה"). ועבודת בעלי התשובה היא בבחינת גבורה, להעלות לקדושה את הרע שדבק בהם.

נחושת – רומז לרשעים. נחושת מלשון נחש, אשר גרם לחטא עץ הדעת, החטא הראשון, והוא שורש לכל החטאים שלאחר מכן.

לכן נבנה המשכן מכל שלוש המתכות ולא מזהב לבד.

(לקוטי שיחות כרך ו, עמ' 152-154)

* * *

גם תלמיד-חכם ועובד אלוקים אינו רשאי להחזיק עצמו בגדולה ולהבדיל עצמו מפשוטי העם; עליו לרדת מדַרְגתו ולקרבם. שהרי לבניית המשכן היה צורך לא רק ב'זהב' ו'כסף', אלא גם ב'נחושת'.

ולאידך, אדם פשוט והדיוט לא יחשוב שאינו ראוי לגשת אל הקודש, שהרי המשכן נבנה גם מ'נחושת'.

(לקוטי שיחות כרך ו, עמ' 106)

וארבעים אדני כסף (כו,יט)

האדנים נעשו מתרומת "בקע לגולגולת", שהכול השתתפו בה במידה שווה. ואילו המשכן וכליו נעשו מתרומות "כפי נדבת ליבו" של כל אחד ואחד מישראל.

במה שונים האדנים משאר כלי המשכן?

כלי המשכן רומזים לעבודה בכוחות הנפש (היריעות – לכוחות המקיפים, רצון ועונג, והקרשים (שמידתם עשר אמות) – לעשר הכוחות הפנימיים של הנפש, שכל ומדות.

לעומת זאת, האדנים, שהיו החלק הנמוך ביותר במשכן, רומזים ל"עבודה" של קבלת עול מלכות שמים פשוטה, שאינה נשענת על שכל ורגש (אף-על-פי-כן, העבודה דקבלת-עול, "אדנים", היא היסוד לכל מלאכת המשכן, כי ראשית העבודה ושורשה היא קבלת-עול).

לכן שונה תרומת האדנים מתרומת שאר כלי המשכן: בעבודה פנימית יש הבדלים בין יהודי ליהודי, וכל אחד עובד לפי כוחותיו וחושיו. לכן התרומה של כלי המשכן הייתה כנדבת ליבו של כל אדם. אך בעניין היסודי של קבלת-עול, "אדנים", הכול שווים.

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 162)

והבריח התיכון בתוך הקרשים, מבריח מן הקצה אל הקצה (כו,כח)

תנא: בנס היה עומד (שבת צח) שאחר שהקרשים כולם נתונין באדנים... היה נותנו ומבריח לשלושת הרוחות, ואין לך אומן יכול לעשות כן, ובנס היה נכפף מאליו (רש"י שם)

הבריח התיכון רומז לבחינת הדעת, שעניינה התקשרות לאלוקות; דעת מלשון התקשרות, כנאמר (בראשית ד), "והאדם ידע את חווה אשתו". והיא מצויה אצל כל יהודי ויהודי. התקשרות זו ניתנת כמתנה מלמעלה, וזהו "בנס היה עומד".

כיצד זוכים למתנת-גילוי זה שמלמעלה?

מסביר רש"י:

"היה נותנו כו'" – תחילה צריכה להיות ה'נתינה', ההתמסרות וההשתעבדות העצמית לאלוקות. ודווקא על-ידי זה מתגלה ההתקשרות.

"ואין לך אומן יכול לעשות כן" – על-ידי "עבודת אומן" אי-אפשר להבריח מן הקצה אל הקצה. "עבודת אומן" משמעותה עבודה שכלית. כי באמצעות השכל, החכמה והבינה לבדם, לא יוכל האדם להגיע לגילוי ההתקשרות האמורה לאלוקות. להתקשרות זו מגיעים על-ידי התמסרות לה'.

רק כך זוכים שיהיה "מבריח מן הקצה אל הקצה" – ש'תומשך' השפעת הטוב בצורה מרובה מן הקצה העליון עד לקצה התחתון – מלמעלה למטה.

(ספר המאמרים קונטרסים, כרך א, עמ' 319-318)

 הזמן גרמא

"כאילו הם עוסקין בבניין הבית"

על-פי הוראת כ"ק אדמו"ר, להוסיף לשיעורי החת"ת של ימים אלו "מפירושי חז"ל בתורה שבעל-פה (על-כל-פנים מאמר ופירוש אחד של פסוק אחד), כפי שנלקטו כבר בספרים" – הננו מביאים כאן לקט כזה, לימי השבוע הבא עלינו לטובה

שבת-קודש פרשת תרומה

וכן לפאת צפון באורך קלעים מאה אורך ועמודיו עשרים ואדניהם עשרים נחושת ווי העמודים וחשוקיהם כסף (כז,יא)

ווי העמודים. תניא, ר' שמעון בן אלעזר אומר, כתב עברי לא נשתנה כל עיקר, שנאמר ווי העמודים, מה עמודים לא נשתנו אף ווים לא נשתנו.

(סנהדרין כב,א)

יום ראשון

ואתה תצווה את בני-ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד (כז,כ)

להעלות נר. תני רמי בר חמא, פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת, אין מדליקין בהם במקדש, כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ולא על-ידי דבר אחר, משום שנאמר להעלות נר.

(שבת כא,א)

יום שני

ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים והיו על לב אהרון בבואו לפני ה' ונשא אהרון את משפט בני-ישראל על לבו לפני ה' תמיד (כח,ל)

את האורים ואת התומים. תניא, למה נקרא שמן אורים ותומים? אורים – שהם מאירין לישראל, תומים – שהן מתימין לפניהם את הדרך. שבשעה שהיו ישראל תמימין, היו מכוונים להם את הדרך.

(ירושלמי יומא פז, הלכה ב)

יום שלישי

ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת (כח,לא)

כליל תכלת. תכלת היכי צבעינן לה, מייתינן דם חילזון וסממנים ורמינן להו ביורה ומרתחינן להו ושקילנא פורתא בביעתא (=לוקחים מעט בכלי קטן) וטעמינן להו באודרא (=וטובלים בו פיסת צמר לבדיקה) ושדינן לההוא ביעתא וקלינן לאודרא (=שורפים לאחר מכן את הצמר ושופכים את הנותר בכלי הקטן), ושמע מינה טעימא פסולה (הטעימה, כלומר השימוש לצורך הבדיקה, פוסלת) משום שנאמר כליל תכלת.

(מנחות מב,ב)

יום רביעי

וחגרת אותם אבנט אהרון ובניו וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונה לחוקת עולם ומלאת יד אהרון ויד בניו (כט,ט)

והיתה להם כהונה. תניא, מחוסר בגדים שעבד – עבודתו פסולה. דאמר קרא וחגרת אותם וגו' והיתה להם לחוקת עולם. בזמן שבגדיהם עליהם – כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם – אין כהונתם עליהם.

(זבחים יז,ב)

יום חמישי

שבעת ימים ילבשם הכוהן תחתיו מבניו אשר יבוא אל אוהל מועד לשרת בקודש (כט,ל)

אשר יבוא אל אוהל מועד. תניא, יכול יהא בנו של משוח מלחמה משמש תחתיו כדרך שבנו של כהן גדול משמש תחתיו, תלמוד לומר שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבוא אל אוהל מועד, מי שראוי לבוא אל אוהל מועד, יצא זה שאינו ראוי לבוא אל אוהל מועד.

(יומא עג,א)

יום שישי

ונועדתי שמה לבני-ישראל ונקדש בכבודי (כט,מג)

ונקדש בכבודי. אל תקרא בכבודי אלא במכובדי, ודבר זה אמר הקב"ה למשה ולא ידע מי הוא עד שמתו בני אהרון. אמר ליה משה לאהרון, אהרון אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה.

(זבחים קטו,ב)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

הכנות לפורים¹:

בקשר למצוות ומבצעי חג הפורים, כתב הרבי: "אשר כל זה דורש זמן והכנה ופעולה – על-כל-פנים מתחיל מראש-החודש"², וכן: "כבכל דבר חשוב – צריכה להיות הכנה מבעוד מועד, על-כל-פנים מראש-החודש"³.

יש להתחיל ולהשלים מבעוד מועד את כל ההכנות הדרושות למבצע פורים בכל העולם כולו, שלא יישאר אפילו יהודי אחד בפינה נידחת בקצווי תבל שלא יהיה נכלל במבצע פורים⁴.

נוסף על קיום כל המצוות דימי הפורים על-ידי כל אחד ואחת, יש להרעיש ולפרסם בכל מקום ומקום, הן בחו"ל וכן (ועל-אחת-כמה-וכמה) בארצנו הקדושה, על-דבר ההשתדלות שכל ענייני פורים יהיו באופן ד"ברוב עם הדרת מלך"⁵.

* בכמה תחפושות וכובעי פורים (במיוחד של חיילים ושוטרים ממזרח אירופה) ובכובעי-חורף (קוצ'מע), נמצא שעטנז גמור. החכם עיניו בראשו לבודקם מראש במעבדת-שעטנז מוסמכת⁶.

מבצע פורים:

יש לעורר על ההכנות לענייני פורים (ואף בשבת, שהרי "מפקחין על צורכי ציבור בשבת"), כדי שיֵעשו באופן מסודר ובהצלחה, ובהדגשה מיוחדת ליהודים הנמצאים בבתי-זקנים, בתי-רופאים, בתי-האסורים, ובצבא [ומשטרה] בכל מקום, ועל-אחת-כמה-וכמה בנוגע לצה"ל, שעומדים ומגינים בגופם במסירות-נפש ממש על גבול ארץ-ישראל. ו"שמחה פורץ גדר" תגרום הצלחה רבה בכל זה.

כמו-כן יש להשתדל בעוד מועד לדאוג לנתינת צורכי הפורים לכל הזקוקים לכך.

זיכוי הרבים:

* המזַכים את הרבים במקרא מגילה, יעדיפו את הקריאה ביום מן זו של הלילה, הן מפני שהציבור אינו מודע לה דיו, הן ועיקר מפני (וכדאי לפרסם) שהיא הקריאה העיקרית⁷.

"שתי המצוות: 'משלוח-מנות' ו'מתנות-לאביונים', מכיוון שהן עיקר בעניין הפורים, בנקל יותר לקיימן... ולכן החובה (והזכות) להשתדל ביותר... ולפרסם...: א) גודל מעלת מצוות אלו; ב) שנקל מאוד לקיימן; ג) שכל אחד ואחת שהגיעו לגיל מצוות מחוייבים בהן; ד) ולא עוד, אלא שגם הקטנים והקטנות שהגיעו לחינוך [ו"ספיקא לחומרא"], יקיימו בעצמם מצוות אלו.

הרבה מהצעירים סומכים על הדעה שאפשר לצאת ידי חובה על-ידי שההורים מקיימים מצוות אלו, אבל לצערנו קורה שגם הורים רבים אינם מקיימים זאת כראוי. על-כן, עם כל הכבוד הראוי, מתבקשים הרבנים, המחנכים וההורים, להזכיר לילדים שתחת השפעתם [בכל בתי-הספר מכל סוג]... לקיים באופן אישי את מצוות 'משלוח מנות' ו'מתנות לאביונים', ביום הפורים:

ל'משלוח מנות' דרושים רק שני מיני מאכל, כגון תפוח וסוכרייה⁸; או מאכל ומשקה⁹, כגון פרוסת עוגה ומשקה קל. ו'מתנות לאביונים' אפשר לקיים בשתי פרוטות, פרוטה [קצת יותר מ-12 אג'] לכל אביון. ומובן שכל המרבה בצדקה הרי זה משובח.

כשנותנים לחיילים וכדומה 'משלוח-מנות', יש להקפיד לתת לאנשים בשם 'צעירי-חב"ד' ולנשים בשם 'נשי-חב"ד'¹⁰, וכדי שהם בעצמם יקיימו המצווה – יש להדריכם להחליף את המנות (ויכולים לקיים זאת גם במנות המוכנות להם בחדר האוכל¹¹) ביניהם לבין עצמם, איש לרעהו ואשה לרעותה. כן יש לחלק להם מטבעות כדי שיקיימו 'מתנות לאביונים'.

שבת-קודש פרשת תרומה,
ו' באדר

בקריאת התורה, קריאת 'שלישי' מתחילה מפרשת המנורה: ועשית מנורת זהב טהור (כה,לא)¹².

יום ראשון,
ז' באדר¹³

מוצאי שבת קודש: הערב כבר "אחר ז' ימים למולד"¹⁴, וניתן לקדש את הלבנה לכתחילה.

יש להשתדל להוסיף ביום זה בשמחה של תורה ובשמחה של מצווה, כיוון שנולד בו משה רבינו ע"ה, מושיען של ישראל¹⁵.

בשבעה באדר – וכן בתפילת מנחה שלפניו – לא היו נשיאי חב"ד אומרים תחנון. זאת דווקא לאחר שעלו לנשיאות, אבל לא לפני זה¹⁶.

יום שלישי
ט' באדר

יום בוא כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע לדור בקביעות בארה"ב (בשנת ה'ש"ת).

"יש לנצל יום סגולה זה... להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בהפצת התורה בכלל, והפצת המעיינות חוצה בפרט, בכל מקום ומקום, בכל קצווי תבל... באופן של הוספה משנה לשנה..."¹⁷.

יום חמישי
י"א באדר – תענית-אסתר¹⁸ (מוקדם)

חולה (אפילו שאין בו סכנה)¹⁹, מעוברת ומניקה²⁰, ויולדת כל ל' יום²¹ – פטורים מהתענית²².

מי שלא ישן, מותר לו לאכול עד שיעלה עמוד השחר²³. השוכב לישון ובדעתו להשכים לאכול או לשתות, יתנה בפירוש לפני השינה שיוכל לאכול או לשתות. ואם רגיל לשתות בקומו, אין צריך להתנות לשתייה²⁴.

הציבור אומר 'עננו' רק במנחה. הש"ץ אומר (בחזרת הש"ץ) 'עננו' בברכה בפני עצמה בין ברכת 'גואל ישראל' לברכת 'רפאנו', "אם יש בבית-הכנסת אף רק שלושה מתענים"²⁵. ואם אין, אומרו ב'שומע תפילה'²⁶.

סליחות²⁷:

רגילים לאומרן בעמידה²⁸, ובמיוחד: אשמנו, י"ג מידות, שמע קולנו, וכן אבינו מלכנו.

מנהגנו לאומרן אחרי אמירת תחנון, 'והוא רחום' ו'שומר ישראל'²⁹, בסדר דלהלן³⁰:

קווה קיווינו / כרחם / אלוקינו ואלוקי אבותינו, אדם בקום³¹ / א-ל מלך³², ויעבור / כי עמך/ כרחם/ אלוקינו ואלוקי אבותינו, אתה הא-ל / א-ל מלך, ויעבור / במתי מספר³³ / א-ל מלך, ויעבור / זכור רחמיך³⁴ / זכור לנו ברית אבות / זכור לנו ברית ראשונים / שמע קולנו³⁵ / משיח צדקך³⁶ / א-ל רחום שמך / עננו ה' עננו / מי שענה לאברהם / רחמנא דעני³⁷ / 'אבינו מלכנו' הארוך³⁸, ובו: 'ברך עלינו שנה טובה'; 'זכרנו ל...' [ולא 'זכרנו בספר...'³⁹] / ואנחנו לא נדע / חצי קדיש.

קריאת התורה:

קוראים 'ויחל' בשחרית ובמנחה גם אם יש רק שלושה מתענים⁴⁰.

מי שאינו מתענה, לא יקראוהו לעלות לתורה⁴¹. ואם קראוהו, וצר לו להודיע זאת מפני חילול השם – יעלה⁴².

את הפסוקים: "שוב מחרון אפך...", "ה' ה' א-ל רחום... ונקה", "וסלחת לעווננו" – אומר הציבור בקול רם ורק אחר שסיימו, אומרם הקורא בתורה⁴³. כשעלה הרבי לתורה, התחיל לאומרם יחד עם הציבור⁴⁴.

בקריאת הפסוק "ויקרא בשם ה'" (וכן כשאומרים אותו בתפילה) יש להפסיק מעט בין "בשם" ל-"ה'", כי בפסוק מופיע תחת המלה "בשם" טעם מפסיק, הטעם 'טיפחא'⁴⁵.

מחצית השקל:

נותנים 'מחצית השקל' לצדקה [ובפרט לבית-הכנסת ובית-המדרש, שהם בדוגמת המשכן והמקדש⁴⁶] ביום התענית⁴⁷ לפני מנחה⁴⁸, זכר למחצית השקל הקשורה לנס פורים, "הקדים שקליהן לשקליו"⁴⁹.

כל אחד נותן שלושה מטבעות של 'מחצית' מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן [בארה"ק ת"ו בימינו: שלושה חצאי שקלים]⁵⁰, ומנהג זה כולל את כל ישראל, ועל-כל-פנים – כל אחד מבן עשרים שנה ומעלה, או החל מי"ג שנה. ומה טוב ומה נעים – שיחנכו גם קטנים לתת ג' מחצית השקל מכספם [ו"מפורסם המנהג לתת גם עבור כל בני הבית"⁵¹], ובאופן שההורים עוזרים להם, שיוכלו לתת זאת מתוך הרחבה, ושיישאר להם עוד מספיק כסף לצורכיהם, כך שלא יחסר להם כלום⁵².

מנחה:

התפילה – "בשעה מאוחרת"⁵³. וידבר וקטורת, אשרי, חצי קדיש, קריאת 'ויחל' כבשחרית, לשלושה עולים, והשלישי הוא המפטיר, ואין אומרים לאחריה חצי קדיש. מפטירים "דרשו ה' בהמצאו", ומברך אחר-כך שלוש ברכות עד 'מגן דוד'. יהללו, חצי קדיש⁵⁴.

גם היחיד אומר 'עננו' בשומע תפילה, ללא חתימה, ומסיים "כי אתה שומע", ואם שכח (וכבר אמר שם ה' דסיום הברכה) אומרו בלא חתימה אחרי 'אלוקי נצור' קודם 'יהיו לרצון' האחרון, והש"ץ אומרו כבשחרית בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'. הנוהגים נשיאת כפיים בכל יום, נושאים כפיים בתפילה זו⁵⁵, וכשאין נושאים כפיים אומר הש"ץ ברכת כוהנים.

היום אומרים תחנון, ו'אבינו מלכנו'⁵⁶.

הרבי חידש את המנהג הישן (שמקורו במשנה) לומר "דברי כיבושין" אחרי מנחה דתענית-ציבור: "כדאי לעורר על המנהג הנ"ל, שבמקומות שאפשר לפעול זאת, יאמרו אחרי מנחה (כמה מילים, לכל הפחות) 'דברי כיבושין', או מזמור תהילים המתאים לעניינים אלו, ובמקומות שמצד טירחא דציבורא [או מצד ביטול מלאכה, וכיוצא-בזה] אי אפשר לפעול זאת – על-כל פנים יהרהרו במחשבה עניין של 'דברי כיבושין', ומאחר ש'רחמנא ליבא בעי' – ובפרט עניינים הקשורים בתשובה, ש'עיקר התשובה בלב' – הרי 'מחשבה טובה, הקדוש-ברוך-הוא מצרפה למעשה'"⁵⁷.

יום שישי
י"ב באדר

בקריאת שניים מקרא ואחד תרגום, למנהג רבותינו נשיאינו, קוראים ביום שישי אחר חצות את ההפטרה של פרשת השבוע – תצווה: 'אתה בן אדם...'. למנהגנו, קוראים אחר-כך את הפטרת פרשת זכור: 'כה אמר ה', פקדתי...'⁵⁸. למנהג רבותינו נשיאינו, קוראים הפטרה זו בשבת לפני תפילת שחרית, אחרי שקוראים שוב את ה'שביעי', שמו"ת⁵⁹.

אין להביא את המגילה לבית-הכנסת בשבת מבעוד יום, אף במקום שיש בו עירוב, משום הכנה משבת לחול⁶⁰, ורצוי שלא לטלטלה כלל השבת⁶¹.

__________________________

1)    מפאת אריכות הלוח בשבוע הבא, אנו מקדימים ומביאים כבר השבוע את הוראות הרבי בעניין 'מבצע פורים' וההכנות לקראתו.

2)    לקוטי שיחות כרך יא עמ' 340.

3)    ממכתב (כללי-פרטי) אדר"ח אדר תשמ"ב.

4)    משיחת ש"פ תרומה תנש"א ס"י, ספר-השיחות ח"א עמ' 350.

בכמה שנים היה הרבי מקשר את ההתעוררות ל'מבצע פורים' עם 'מבצע תורה', כמרז"ל "ליהודים היתה אורה – זו תורה" ('אוצר מנהגי חב"ד', חודש אדר, עמ' רפו).

5)    משיחת ש"פ ויקרא תשמ"ט ס"ח, ספר-השיחות ח"א עמ' 335, ושם פירוט: במשתה ושמחה – שהולכים לשמח מבית לבית (מלבד ההשתתפות ברוב עם לאחר הסעודה עם בני משפחתו); במתנות לאביונים – לתת ברוב עם לגבאי או לקופה של צדקה (שהרי לעניים עצמם יש לתת בתכלית הזהירות בכבודם). וכל זה – כהוספה באחדות ישראל, הבאה כהכנה לסיום הגלות, עיי"ש.

6)    לוח 'דבר בעתו'.

7)    ראה שע"ת סי' תרפ"ז ס"ק א, ונטעי גבריאל פמ"ב ס"ו. אבל אם יש לו הזדמנות לשמוע בלילה, לא יוותר עליה מפני החשש שמא עי"ז לא ירשו לו מחר לקרוא, ראה שו"ת רדב"ז ח"ד סי' יג, הובאה בקו"א לשו"ע אדמוה"ז סי' רעא ס"ק א, ובארוכה בקובץ 'התמים' החדש, גיליון כז עמ' 55 וש"נ.

8)    ממכתב המזכירות (אג"ק ח"כ עמ' קעז). ואולי הסוכריה היא שיעור-מינימום (ראה הדעות בנושא בילקוט יוסף ח"ה עמ' שכח-של ובפסקי תשובות סי' תרצ"ה אות יח, וש"נ), וע"ד שביקש הרבי, מפני "חוסר האמצעים", תפילין "כשרים בלי כל פקפוק" אבל "קטנים" (אג"ק ח"ב עמ' כה). אבל למעשה, פעם אחת (באחת השנים תשל"ו-ח?) כשהכניסו לרבי לדוגמא את ה'משלוח מנות' של צא"ח בניו-יורק, הגיב שאחת המנות היא "פחות מכשיעור", ועקב זאת פתחו והשלימו כמאה אלף חבילות-מנות! (והעירוני שאולי ע"פ המבואר (שיחות-קודש תשל"ו ח"א עמ' 565. ראה מגילה ז, רע"ב. ערוה"ש סי' תרצ"ה סט"ו) שהחשיבות תלויה לפי הנותן והמקבל, הרי לקטנים גם ממתק ב'כזית' מצומצם חשוב, אבל לגדולים צריך יותר).

9)    אפשר גם שני מיני משקה, משנ"ב סי' תרצ"ה ס"ק כ.

10)  וגם דברי ההתעוררות לנשים - שיבואו מנשים דווקא ('אוצר' עמ' רפו, משיחת אדר"ח אדר תשל"ה).

11)  ועד"ז במאושפזים בבית-רפואה, דיירי בית-אבות, ותלמידים בפנימייה. ועצ"ע מה דין בני-ישיבה שאינם משלמים. ולכאורה יש ראיה לזה מדין בן סורר שגנב מאמו (סנהדרין עא,א) ומדין פת שעל השולחן (או"ח סי' שסו, בשו"ע אדמוה"ז סט"ז), ומאידך צ"ע מדין אורח שקידש אשה במנה שלו, שלהרבה דעות מקודשת רק מספק (אה"ע סי' כח סי"ז, עיי"ש בב"ש, ובארוכה באוצר הפוסקים ס"ק צב). וראה בס' מצות מצוה פי"א ס"ט וש"נ.

12)  כך נקט הרבי בפשטות, התוועדויות תשמ"ה ח"ג עמ' 1511, בלתי מוגה (כבחומשים הרגילים, ולא כבתנ"ך קורן). אגב, מכיוון שהרבי נהג בקביעות לשמוע קרה"ת ולקרוא ההפטרה מתוך חומש 'תורה תמימה' [משא"כ לשיחות-רש"י השתמש ב'מקראות גדולות' (הוצאת 'חורב'?)], נהג הבעל-קורא בבית-חיינו, הרה"ח ר' מרדכי שוסטרמן ע"ה, לקרוא כחומש זה - שהוא 'מנהג מדינתנו' - בכל מקום שיש חילוקים בין הדפוסים השונים ואין הוראה אחרת (וכן מוקלט מפיו בראש קלטות קרה"ת שלו).

13)  ביום זה כתב משה רבינו ע"ה שנים-עשר ספרי-תורה ונתנם לכל השבטים, ועוד אחד שהניח בארון. ומזה הוראה לחיזוק השליחות להגברת לימוד התורה מתוך קבלת-עול (לקוטי-שיחות כרך כ"א עמ' 317. וראה 'היום יום' דהיום).

ביום זה נאמר הציווי לכל איש ישראל לכתוב ספר-תורה לעצמו. ביאור אודות אופן קיום מצווה זו למעשה לכל ישראל, בלקוטי-שיחות כרך כ"ד עמ' 207 ואילך, ובלה"ק ב'שערי הלכה ומנהג' יו"ד סי' קיא.

14)  לשון אדה"ז בסידורו, דהיינו מתחילת היממה השביעית (ראה 'התקשרות' תנ"ד).

15)  'התוועדויות' תשמ"ח ח"ב עמ' 388. תשמ"ו ח"ב עמ' 589.

16)  ספר-המנהגים עמ' 72, מרשימותיו של הרבי.

17)  משיחת ט' אדר ה'תש"נ, סה"ש תש"נ ח"א עמ' 332. וראה גם בסה"ש תשמ"ט ח"ב עמ' 544, תנש"א ח"א עמ' 361, ו'התוועדויות' תשמ"ה ח"ב עמ' 1321 (לא מצאתי מאומה על יום זה בס' 'שערי המועדים – חודש אדר', ובוודאי ישלימו במהדורות הבעל"ט).

18)  טעם מחודש בשם 'תענית אסתר', ראה בלקוטי שיחות כרך ו עמ' 371.

19)  רמ"א סי' תרפ"ו ס"א. וכן המצטער הרבה מכאב עיניים (שם), וזקנים תשושי-כח (כה"ח תק"נ ס"ק ו).

20)  רמ"א שם. והיינו במעוברת אחר מ' יום או שמרגשת חולשה יתירה, ומניקה – בפועל (ראה נטעי-גבריאל בין-המצרים פ"ה, וש"נ).

21)  דינה כחולה (שו"ע אדה"ז סי' של ס"ה), נטעי-גבריאל שם.

22)  לעניין חתן וכלה בז' ימי המשתה בתענית זו דנו בפוסקים, ורבים מקילין. ראה משנ"ב סי' תרפ"ו בשער-הציון ס"ק טז, כף-החיים תקמ"ט סק"י ותרפ"ו סקט"ז וס"ק כח, קיצושו"ע סי' קמא ס"ב, יחווה-דעת ח"ב סי' עח, ונטעי-גבריאל נישואין ח"ב פכ"ה ס"ג-ד וש"נ.

23)  בסידור אדמוה"ז 'סדר ספירת העומר' כ' שהצום מתחיל בעלות השחר. (וראה בזה: אגה"ת פ"ג, לקו"ש כרך כב עמ' 313 ו'התקשרות' גיליון קא עמ' 17 בשם הרבי, שהאמור שם לשעה מוקדמת יותר מדבר רק בתענית-תשובה (וע"ע שיחות-קודש - בלתי מוגה - תשנ"ב ח"ב עמ' 494 ע"י ציון 12). אמנם במקור הדיון שהרבי מציין שם בתוספתא תענית פ"ב ה"ה הוא בתענית גשמים, ובגמ' פסחים ב,ב איתא ע"ז "תענית ציבור" סתם, וברש"י תענית יב סע"א "בכל תענית שהוא אוכל משתחשך, ואפילו בתענית יחיד", וברמב"ם הל' תעניות פ"א ה"ח הובא בב"י ושו"ע סי' תקס"ד נפסק שהדין שווה בכל תענית שאוכלין בה בלילה "בין ציבור בין יחיד" – ואולי כיוון שהנושא מוקשה "הבו דלא להוסיף עלה", ובפרט שברש"י הנ"ל משמע שתענית ציבור קלה יותר מתענית יחיד).

24)  שו"ע סי' תקס"ד ונו"כ. בכף-החיים שם ס"ק ז אוסר זאת משום אכילה לפני עלות השחר, אבל באג"ק כ"ק אדמו"ר ח"ג עמ' עה איתא, שגם לפי האוסרים זאת בכלל על-פי הזוהר, מותר לכל הדיעות באם עושה זאת לרפואה, לכוון דעתו בתפילה וכיוצא בזה.

25)  ספר-המנהגים עמ' 45, וש"נ לפסקי דינים לאדמו"ר הצמח-צדק או"ח סי' תקס"ו ולשו"ת שלו שער המילואים ס"ח, עיי"ש. ואף באג"ק חט"ז עמ' שיג ובהגהות הרבי ללוח כולל-חב"ד תשט"ז (הובא בלוח זה להיום) מעתיק הרבי רק "ג' מתענים" ללא איזכור ה"שבעה שאכלו" כלל (וראה 'התקשרות' גיליון לג עמ' 18).

26)  משנה-ברורה סי' תקס"ו ס"ק יג.

27)  סידור תהלת ה' (הישן) עמ' 359. החדש - עמ' 394. גם כשיש חתן בבית-הכנסת אין נמנעים מאמירת סליחות (ראה ב'לוח השבוע' תשנ"ד הערה 10), אם-כי נמנעים מאמירת תחנון, 'והוא רחום', 'א-ל ארך אפים' ו'אבינו מלכנו'.

28)  מובא מס' קיצור של"ה.

29)  כך נהגו תמיד במניין של הרבי בתענית-ציבור שחלה בימי שני וחמישי (ואינו דומה לסדר הסליחות דצום-גדליה, כי שם נכלל 'שומר ישראל' בנוסח ה'סליחות' עצמן).

30)  ע"פ לוח כולל-חב"ד, ספר-המנהגים עמ' 53, ו'ליקוט טעמים ומקורות' מכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הנדפס בסוף 'סדר הסליחות על-פי מנהג חב"ד'.

31)  בפיוט זה, בבית ד"ה "מקשיב דבר שקר", נדפס אצלנו: "סדר להשתמש בשונים..." (וכן בסידור אוצר התפילות, בניקוד שונה), ולכאורה צ"ל: "סרר" [מלשון "בן סורר ומורה"], כמ"ש בסידורים:  יעב"ץ (המקורי, הוצאת אשכול ח"ב עמ' תקכ"ז) ועבודת ישראל (עמ' 619).

32)  בסידור 'תורה אור' עמ' 372, בסליחות דשני וחמישי, תענית ציבור וכו' - נדפס בו "כמו שהודעת", וכן צולם בסידורי תהלת ה' הישנים (וכ"ה בסליחות שבסידורים: סידור ונציא רפ"ד (סה,ב), סידור האריז"ל לר' אשר (ק,א), יעב"ץ, עבודת ישראל ואוצר התפילות). ואילו במחזור השלם וב'סליחות - מנהג חב"ד' (כבסידור האריז"ל להר"ש מרשקוב (קד,א)), נדפס תמיד "כהודעת". בגיליונות קודמים של לוח זה כתבתי לתקן זאת גם בסליחות שבסידורים, וכן תוקן בסידורי 'תהלת ה'' החדשים בהוצאת קה"ת ארה"ק, אך העירוני שבהקלטות מתפילת הרבי בסליחות לעשרה בטבת ניתן לשמוע בבירור "כמו שהודעת" (התזת השי"ן במבטא רבינו ניכרת למדי), ויש לבדוק בשאר התעניות.

33)  פיוט מסוג 'פזמון'. בסוף 'פזמון' "ברובם המכריע של סליחות הנדפסות - חוזרים חלק מחרוז הראשון בין חרוז לחברו" ובסוף הפיוט חוזרים את כל החרוז הראשון (הערה 4 ב'ליקוט טעמים ומקורות' הנ"ל), אך במראות-קודש מתענית-אסתר תשמ"ח ברור שהרבי חזר את כל החרוז הראשון גם בין כל בית ובית.

34)  סידור תהלת ה' הנ"ל עמ' 347. וצ"ל 'פקדנו בישועתך', ללא וא"ו, כבפסוק, וכן נדפס ב'סליחות – מנהג חב"ד'.

35)  פותחים הארון ואומרים פסוק אחר פסוק, חזן וקהל, עד הפסוק 'אל תעזבנו' ולא עד בכלל. ואחרי "אתה תענה, ה' אלוקינו" סוגרים הארון.

36)  מדלגים "או"א... אשמנו... סרנו..." כיוון שכבר אמרו זאת בנוסח התפילה, ע"פ דברי האריז"ל שלא לומר פעמיים וידוי באותה תפילה. הרבי בהיותו ש"ץ היה מדלג גם 'הרשענו ופשענו', כנראה מפני שגם זה (חלק מן ה)וידוי.

כשהיה הרבי מתפלל עם הציבור (כגון בעברו לפני התיבה בשנות האבילות תשכ"ה ותשמ"ח), לא היה אומר 'אשמנו', כיוון שכבר אמרו בסדר התפילה, אך בשנת תשכ"ו יצא רק לאמירת ה'סליחות', ואז אמר 'אשמנו' מפני שלא היה זה אצלו בסדר התפילה ('אוצר' עמ' רנ).

37)  במניין של הרבי נהגו לנגן תפילה זו בסיום הסליחות (ספר-הניגונים, ניגון רמז).

38)  במניין של הרבי נהגו לנגן: "אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה" (ספר-הניגונים, ניגון ו).

אין מנהגנו לומר חלק מ'אבינו מלכנו' פסוק בפסוק קהל וחזן, אלא אומרים כולו יחדיו מתחילה ועד סוף ('אוצר' אלול-תשרי עמ' קב).

בסידורי תורה-אור ותהלת-ה', והחל משנת תשמ"ט גם במחזור השלם, נדפס: זְכוּיות, וזאת ע"פ לוח התיקון לסידור תו"א (נ.י. תש"א – ובניגוד לסידורים הישנים) – 'אוצר מנהגי חב"ד' שם עמ' קא.

39)  ספר-המנהגים עמ' 45.

40)  ספר-המנהגים שם.

41)  שו"ע סי' תקס"ו ס"ו בשם יש מי שאומר, והובא למעשה בשו"ת צמח-צדק (שער המילואים ח"א סי' י, ובמהדורת תשנ"ד או"ח סי' קי).

במשנ"ב ס"ק כ הביא מסידור דרך-החיים דה"ה למי שאין בדעתו להשלים התענית, ויש מקילין בזה (שערי-אפרים ש"א ס"ט רק במקום צורך גדול, ובשו"ת שואל-ומשיב תנינא ח"ב סי' נח ושו"ת אפרקסתא דעניא סי' עז מקילין בכלל, ולכאורה כן משמע משו"ת הצ"צ הנ"ל המביא לצירוף גם "ז' שאכלו פחות מכשיעור" שהרי מדובר שאח"כ יאכלו כרגיל).

42)  לוח כולל-חב"ד בצום גדליה, ממשנה-ברורה סי' תקס"ו סוף ס"ק כא ושו"ת מנחת-אלעזר ח"ב סי' עד.

43)  שערי-אפרים שער ח סעיף קז.

44)  וסיים עם הש"ץ, 'התקשרות' גיליון מ ס"ע 18. ודלא כמ"ש בשערי-אפרים שם, שאומר רק עם הש"ץ.

45)  לוח כולל-חב"ד, צום גדליה. משא"כ ב'א-ל ארך אפיים', שהוא סיפור דברים, נהוג בין אנ"ש, וכן נהג הרבי, שלא להפסיק בינתיים.

46)  משיחות ש"פ שקלים תשכ"ד ותשמ"ב. אך אין בזה ח"ו משום שלילת נתינת צדקה זו לעניים כפשוטה, ראה סה"ש תש"נ ח"א עמ' 303 (לקוטי שיחות ח"א עמ' 182, וסה"ש תנש"א ח"א עמ' 320) - 'אוצר' עמ' רנג. כשמניחים הגבאים קערה, רצוי לציין בה במפורש לאיזו מטרה נותנים בה.

47)  ספר-המנהגים - מנהגי פורים. ובלוח כולל חב"ד כתב שבירושלים נותנים זאת ביום י"ד קודם המנחה – גם השנה.

48)  לוח כולל-חב"ד, ע"פ הרמ"א סי' תרצ"ד ס"א ממהרי"ל.

49)  ספר-השיחות תש"נ ח"א עמ' 299.

50)  רמ"א שם. בעבר לא היו בארה"ק מטבעות של 'מחצית', ולכן הורגלו לתת חצאי דולרים (ראה לוח עץ חיים, ופסקי תשובות סי' תרצ"ד הערה 25), אבל כעת אין טעם לזה. כמו-כן לא מצאתי טעם לזה שיש הנותנים ג' פעמים ג' מחציות.

מהטעמים לזה: א) ברמ"א או"ח ר"ס תרצ"ד – כנגד ג' פעמים שכתוב 'תרומה' בפרשת שקלים. ב) רמז לשלושת ימים שצמו בימי אסתר, כדאיתא בספרים [מטה-משה סי' תשנ"ו, אליה-רבה סי' תקס"ו ס"ק ב] שביום התענית יש ליתן סכום הסעודות לצדקה, כדי שמה שאינו אוכל ושותה באותו יום אכן יעלה לקדושה ממש - 'שערי המועדים' אדר, עמ' קמה. ג) ע"ד "אוריין תליתאי לעם תליתאי" רמז למתן-תורה בפורים "קיימו מה שקיבלו כבר", התוועדויות תנש"א ח"ב עמ' 332.

ועניינה: נתינה בבת-אחת סכום השווה לכל - עבודה שלמעלה מגדרי האדם, 'התוועדויות' תש"נ ח"ב עמ' 311.

51)  מג"א סי' תרצ"ד ס"ק ג מהגהות מיימוניות, כף החיים שם ס"ק כז, 'דרכי חיים ושלום' סי' תתמ"ג, שיחת תענית אסתר תשמ"ט – 'אוצר' עמ' רנג. – ולכאורה כאשר הם נותנים בעצמם, אין האב צריך לתת עבורם.

52)  שיחות-קודש תשנ"ב ח"ב עמ' 787. ובספר-המנהגים שם, שהאדמו"ר נותן מחצית-השקל גם בעד הרבנית ובנים ובנות קטנים, ע"כ. וכמו ששנינו (שקלים פ"א מ"ה) "אם שקלו – מקבלים מהם".

אגב, מלשון הרבי "מחצית השקל" משמע כמנהג הרווח שאין נזהרין מלומר שנותנין ל"מחצית השקל", ולא כמ"ש בלוח א"י ועוד לומר דווקא "זכר למחצית השקל" (ע"ד החשש "שלא לייחד בשר לפסח" בסי' תסט, ובענייננו - ע"פ מסכת סופרים פכ"א ה"ד, סידור רע"ג, שו"ת גאוני מזרח ומערב סי' מ, שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' עד ועוד). והטעם נתבאר בשיחות-קודש תשכ"ו עמ' 219, כיוון שמוכח מהגמ' ב"ב ט,א ורש"י ותוס' שם, וכן מהלימוד לעניני צדקה מהפסוק "כי באמונה הם עושים" שנאמר במחצית השקל –  שגם מחצית השקל עניינה 'צדקה', עיי"ש. וראה גם לקוטי-שיחות חכ"א עמ' 469. סה"ש תשמ"ט ח"א עמ' 287.

53)  ספר-המנהגים עמ' 48 ובהערה – ע"פ הגמ' (תענית כו, סע"ב. הובאה להלכה בשו"ע אדה"ז סי' קכט ס"א), שבתעניות "שאין בהן נעילה" נוהגים להתפלל מנחה רק "סמוך לשקיעת החמה".

54)  במראות-קודש נראה, ש(גם) כאשר היה הרבי ש"ץ, התחיל את החצי-קדיש במנחת תענית-ציבור מייד לאחר סיום ברכות-ההפטרה (כדי למנוע הפסק, ע"ד מנהגנו במנחת ש"ק), ותוך-כדי אמירתו אמרו 'יהללו' והחזירו את הס"ת לארון הקודש. ראה גם ב'סדור רבינו הזקן עם ציונים והערות' (להרב ראסקין) עמ' שכא.

55)  לוח כולל-חב"ד בצום-גדליה, עשרה בטבת וכו', ובתענית זו נשמט. ולכאורה יש לנוהגים כך להקפיד עכ"פ כהספרדים שלא לישא כפיים אלא תוך חצי שעה שלפני השקיעה (כף-החיים שם ס"ק ז, ע"פ הב"ח. וראה ילקוט-יוסף מועדים עמ' 550 וש"נ, ונטעי-גבריאל הל' בין-המצרים פי"ג ס"ו וש"נ).

56)  לוח כולל-חב"ד.

57)  לקוטי-שיחות כרך כ' עמ' 352, וש"נ. וחבל שככל הידוע, טרם הונהג הדבר בפועל אפילו בין אנ"ש (מלבד הצפייה במראות-קודש במקום שאפשר).

58)  היום יום, ל' סיוון. ספר המנהגים עמ' 25.

59)  היום יום, ד' טבת.

60)  בלוח כולל-חב"ד כתב להתיר אם יעיין בה קצת דרך לימוד, אבל מדברי הרבי לא משמע כן.

61)  ראה דברי הרבי בנדון (בשיחת ש"פ תצוה תשט"ז ס"ט, בלתי מוגה, תורת מנחם חט"ז עמ' 114, אסר רק החל מפלג המנחה, כיוון שבשעת הדחק מותר לקוראה אז. ובשיחה מוגהת בסה"ש תש"נ ח"א עמ' 351 אסר בשבת בכלל ולא הזכיר 'פלג המנחה').

בשיחות תש"נ שם, הוסיף: "ויש לחקור בנוגע להכנת המגילה מערב שבת – האם כדאי להוציא את המגילה ממקומה הקבוע בכל השנה כולה ולהניחה במקום עראי במשך כל יום השבת (אף שאין זה דרך כבוד) כדי שתהא מוכנה מיד להקריאה במוצאי שבת, ללא טירחא דציבורא שיצטרכו לילך ולהביא המגילה לביהכ"נ".