אפר הפרה האדומה, שעשה משה רבנו, חולק לשלושה חלקים: חלק אחד כדי לטהר טמאי-מת; חלק שני - לטהר את הכוהנים שעשו את הפרות שאחריה; וחלק שלישי הונח "למשמרת". מה התועלת בהנחת האפר "למשמרת"?

יש לבאר עניין זה על-פי המשמעות הרוחנית הנצחית של מצוות פרה אדומה. התורה אומרת, שכדי להכין את אפר הפרה הכוהן צריך לצאת אל מחוץ למחנה, וכאשר הוא עוסק בשריפת הפרה והכנת אפרה - הוא עצמו נטמא. מכאן יש ללמוד הוראה נצחית באהבת-ישראל ובדאגה ליהודי שני.

לצאת להציל

כאשר רואים יהודי שבגלוי לא ניכרת בו דבקות בה' אלוקים חיים, עלולים לחשוב, שאם הוא הידרדר לדרגה נחותה כל-כך - הרי הוא כבר אבוד (חס ושלום). אומרת התורה, שמשה רבנו נתן לנו הכוח לטהר כל יהודי, אפילו מי שנמצא בדרגה רוחנית הירודה ביותר, בבחינת 'טמא מת'.

יצר הרע עלול להוסיף לטעון: אפילו נאמר שיש לנו הכוח לטהרו ולהצילו, מדוע מוטלת עלינו חובה לרדת לדרגה נחותה כל-כך, עד שאנו עצמנו עלולים להיטמא? האם האדם חייב לרדת בדרגתו הרוחנית בשביל יהודי שני?

בכוחו של משה

אומרת התורה: "זאת חוקת התורה"  - בזה מתבטא כל עניינה של התורה, צריכים להתמסר למען יהודי שני ולעשות לו טובה ולטהרו, אפילו אם לשם כך האדם נדרש לצאת אל מחוץ למחנה ולהיטמא. וכאשר הוא מבטל את עצמו בשביל יהודי שני, הוא מגלה את עצם נשמתו.

אך עדיין יש חשש, שהאדם הרואה הצלחה בהשפעתו על הזולת יחשוב שההצלחה נובעת מכוחו - "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". לכן השאיר משה רבנו אפר מיוחד שנועד לקדש את הכוהנים שעשו את הפרות הבאות - כדי שהמטהר אחרים ידע ויזכור שהוא עושה זאת לא בכוחו-שלו, אלא בכוחו של משה רבנו.

לא לשקוע

ועדיין לא די בכל זה, שכן יהודי עלול לשקוע בפעילות ציבורית ובעבודה של השפעה על הזולת, עד שהוא שוכח את עצמו ואת מצבו-שלו בעבודת ה'. לשם כך השאיר משה רבנו חלק שלישי של אפר - "למשמרת". על האדם לזכור שגם אצלו עלול להיות עניין של 'טומאת מת' חס-ושלום, ולשם כך הוא יזדקק לאפר הפרה.

שילוב זה - בין ההתמסרות לטובת הזולת ובו-בזמן דאגה למצבו האישי של העושה למען הזולת - הוא החידוש העיקרי של התורה - התכללות שני הקווים. מצד אחד צריכים לפעול למען הזולת - "כי תראה ערום וכיסיתו". כשרואים יהודי 'ערום' מן המצוות, צריכים לדאוג שיקיים מצוות, יניח תפילין וילבש ציצית. ומצד שני, כהמשך הפסוק - "ומבשרך לא תתעלם". יש לזכור שגם אנו-עצמנו 'בשר', ובשר שמן וחומרי, שצריכים לשרותו, למלחו ולשוטפו. שילוב זה הוא המביא את הטהרה האמיתית, עד הטהרה השלמה של הגאולה.

(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1059)