נושאים נוספים
	התקשרות 974 - כל המדורים ברצף
	ואפילו כולנו יודעים – מצווה לספר
	לדבר לחיזוק האמונה
	סודות מן החדר
	פרשת צו
	הלכות ומנהגי חב"ד

כיצד ייתכן שגם חכם, נבון ויודע את התורה, צריך לומר "ועכשיו קרבנו המקום", היינו שקודם היה גם הוא מעובדי עבודה זרה?! * גם 'קטן' ברוחניות מעורר למעלה את ה"נער ישראל ואוהבהו" * מה למדים מהלשון "צא ולמד" * וביאור בעניין שפע ו'כלים' בלעומת-זה, שלכן מוסיף בעל ההגדה את המלים "וכל הבת תחיון" * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. [לאחר עריכת הסדר בבית כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, קודם שנכנס לחדרו, אמר כ"ק אדמו"ר:]

כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר שהניגון "א-לי אתה ואודך" הוא סגולה לגילוי אליהו, ולכן ינגנו עתה ניגון זה בשמחה וריקוד.

[ניגנו "א-לי אתה ואודך", וכ"ק אדמו"ר רמז שילכו בריקוד.

אח"כ יצא כ"ק אדמו"ר ללוות את אמו הרבנית לביתה, וכשחזר, רמז בידו הק' שירקדו ביתר חיות, ונכנס בעצמו במחול, ורקד משך זמן בשמחה גדולה].

ב. [...לאחרי משך זמן, נכנס כ"ק אדמו"ר לבית-המדרש עם הגדה של פסח, ישב על מקומו ואמר:]

[. .] בסדר הראשון היה כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע מדייק לאכול את האפיקומן לפני חצות, אבל בסדר השני לא היה מדייק בזה, והיה אוכל את האפיקומן לאחר חצות¹. וכן היה נוהג כ"ק מו"ח אדמו"ר. וכיון שכן נהגו כ"ק מו"ח אדמו"ר וכ"ק אדמו"ר נ"ע, מובן, שכן נהגו גם רבותינו נשיאינו שלפני זה.

– על-פי נגלה, בשולחן-ערוך כו'², לא מצינו טעם לחלק בזמן אכילת האפיקומן בין הסדר הראשון לסדר השני, אבל מובן וגם פשוט שכיון שכך נהגו רבותינו נשיאינו, בודאי היה להם טעם על זה, על-פי פנימיות העניינים.

ומלבד הטעמים הפנימיים שבזה ישנו גם הטעם הפשוט – שבסדר השני היו נוהגים להאריך בביאור ההגדה¹, ובמילא היתה מתאחרת אכילת האפיקומן עד לאחר חצות.

ג. ביאורי רבותינו נשיאינו על ההגדה – היו רק על חציה הראשון של ההגדה, ואילו על חציה השני של ההגדה, מהלל ועד לסיום ההגדה, לא היו אומרים ביאורים.

הביאורים בחציה הראשון של ההגדה היו נאמרים על פסקאות מסויימות, פעם על פסקאות אלה, ופעם על פסקאות אחרות.

ומובן שאין זה משום שבאותה שנה היה להם מה לומר ("זיי האָבן געהאַט וואָס צו זאָגן") רק על פסקאות אלה, ובשנה אחרת היה להם מה לומר רק על פסקאות אחרות,

– היו שנים שבהם נהגו גם לחזור ולומר דברים שכבר אמרום בשנים שלפני זה –

כי אם, שמטעמים הידועים להם הוצרכו לבאר בשנים אלה פסקאות אלה ובשנים אחרות פסקאות אחרות.

ד. "הבן שואל":

כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר³ שזה שה"בן שואל", בן קטן (תינוק) דווקא – מעורר למעלה העניין ד"נער ישראל ואוהבהו"⁴.

והעניין בזה⁵:

רואים במוחש שהאהבה לבן קטן גדולה יותר – אהבה עצמית, למעלה מטעם-ודעת, שכן האהבה לבן גדול יכולה להיות מצד מעלותיו וכישרונותיו וכיוצא-בזה, מה שאין כן האהבה לבן קטן אינה מצד מעלותיו וכישרונותיו, כי אם, אהבה עצמית שלמעלה מטעם ודעת.

ודוגמתו בנמשל, בנוגע להקב"ה ובני-ישראל – שיש מעלה מיוחדת בבן קטן⁶,

[לא רק קטן כפשוטו, לפי מספר השנים שנרשם ב"פּאַספּאָרט" (תעודה רשמית שבה מצויין מספר השנים), אלא, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר⁷ שיתכן שבמספר שנותיו גדול הוא, אבל כיון שלא ניצל את שנותיו לענייני תורה ומצות (אלא לשאר עניינים), נשאר קטן, ובמילא יכול להיות יהודי עם זקן-שיבה שנשאר ילד קטן],

שאצלו דווקא מתגלה עניין "נער ישראל ואוהבהו", שהאהבה אינה מצד מעלותיו וכישרונותיו, אלא אהבה עצמית.

ומצד אהבה עצמית זו נעשה התגלות העצמות – "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו", שגילוי זה שהיה במצרים לאחר חצות, מאיר לנו עכשיו במצה שקודם חצות [. .].

ה. "ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים". וראיה לדבר – "מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע . . שהיו מסובים . . והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה":

בעל ההגדה מדייק "ואפילו . . כולנו יודעים את התורה" (ולא רק "לומדים את התורה") – שגם מי שכבר קיים מצות ידיעת התורה [כידוע⁸ שבתלמוד תורה ישנם ב' מצוות: א) לימוד התורה, ב) ידיעת התורה], שיודע כל התורה כולה,

– כפי שמבאר רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה⁹ ש"אין קץ ותכלית לעומק טעמי ההלכות והפלפול בטעמיהן ובדרשותיהן כו'", אבל "ההלכות הנגלות לנו ולבנינו יש להן קץ ותכלית", ובמילא, יש אפשרות לקיים מצות לימוד וידיעת כל התורה כולה, "ללמוד פעם אחת כסדר כל התלמוד בבלי וירושלמי ומכילתא וסיפרא וסיפרי ותוספתות וכל המדרשים כו'" –

ובמילא יודע גם כל פרטי העניינים דיציאת מצרים – מכל מקום, מצוה עליו לספר ביציאת מצרים.

ולכאורה: יהודי שיודע כל התורה – מוטב שינצל את הזמן לחדש חידושים בתורה, לתרץ קושיות ולהפריך תירוצים, ובמקום זה מצווים עליו להסב עם כל בני-ישראל בשווה ולספר ביציאת מצרים?!...

הוא, ה"מחדש בתורה" האמיתי ("דער אמת'ער מחדש בתורה"), שבכל בוקר מברך ברכת התורה מתוך תענוג מיוחד ("מיט גאָר אַן אַנדער געשמאַק"), בחשבו לעצמו שדברי חז"ל¹⁰ אודות "מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש" (ש"נאמר למשה מסיני") מכוונים בודאי אליו, ו"למי¹¹ יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממנו"... ואף-על-פי-כן, מצווים עליו להסב יחד עם כולם ולספר ביציאת מצרים – אף-על-פי שבין כל המסובים אין אף אחד שמסוגל להעריך את ה"חידושי-תורה" שלו!... – לכל-הפחות היו צריכים להושיבו במסיבה שנמצאים שם כאלה שיכולים להעריך את גודל מעלת החידושים שלו, ולפניהם יוכל לומר החידושים שלו!

ואף-על-פי-כן, אומרים לו להסב עם כולם בשווה, ולספר ביציאת מצרים בפשטות: לומר "עבדים היינו לפרעה במצרים", ולומר – מבלי להתבייש... – "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" (מכיוון שכך היא המציאות צריכים לומר זאת), והעיקר, "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו" – "ועכשיו" דייקא [אף שלכאורה היה מתאים יותר לומר "ואחר כך קרבנו כו'", כיון שמדובר אודות זמנו של אברהם אבינו¹²] – כי, כשיתבונן במעמדו ומצבו ייווכח שברגע שלפני כן היה הוא בעצמו בבחינת "עובד עבודה-זרה" בדקות, כך שיכול לומר "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו".

וההסברה בזה:

לימוד התורה צריך להיות בתכלית הביטול, כמאמר רז"ל¹³ "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע". ומבאר רבינו הזקן¹⁴ – "שלכאורה אינו מובן דמיון זה מה להלן אף כאן כו', שהרי במעמד הר סיני וכל העם רואים את הקולות ופנים בפנים דיבר ה', מה שאין כן בעסק התורה של כל אדם כשלומד בפני עצמו" – ש"גם עסק התורה שבכל אחד ובכל זמן הוא דבר ה' שנאמר למשה מסיני", וכמאמר רז"ל¹⁵ "כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו", וכמודגש גם בנוסח ברכת התורה: "נותן התורה" לשון הווה¹⁶, "ועל-ידי זה תיפול עליו אימה ויראה כאילו קבלה היום מהר סיני".

וכל זמן שלא פעל על עצמו שלימוד התורה יהיה בתכלית הביטול, "באימה וביראה וברתת ובזיע" – הרי הוא בבחינת "עובד עבודה-זרה" בדקות.

ובנוגע לענייננו:

כשיתבונן כדבעי בעניין "נותן התורה" לשון הווה, שמתן תורה הוא ביום זה כמו בפעם הראשונה, כך, שעכשיו אומר לו הקב"ה בעצמו: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"¹⁷ – הרי, גם אם ה"משכא דחויא"¹⁸ שלו הוא מגושם וחומרי ביותר ("ווי גראָב ער זאָל ניט זיין און וואָס פאַר אַ משכא דחויא ער זאָל ניט האָבן"), תיפול עליו אימה ויראה, ואז, לא יעשה חשבונות האם אחרים יודעים ללמוד כמותו או משהו פחות ממנו, אלא יסב יחד עם כולם בשווה לספר ביציאת מצרים.

ו. "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח":

"לספר ביציאת מצרים" – מפרש כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁹ ש"לספר" הוא מלשון ספירות ובהירות, היינו, שעניין יציאת מצרים צריך להאיר אצלו ("עס דאַרף ביי אים לייכטן"), כי לולי זאת יכולים לצאת ממצרים ולהישאר מגושם וחומרי כמקודם.

"וכל המרבה לספר ביציאת מצרים", שיציאת מצרים מאיר אצלו בריבוי – "הרי זה משובח": "זה" – מורה על מדריגה של קדושה, כמו שכתוב²⁰ "הנה אלקינו זה", וכש"מרבה לספר ביציאת מצרים", נעשה ה"זה" שלו "משובח"²¹.

ז. "וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק"²²:

"וארבה" – הוא גם מלשון מריבה, כדרשת חז"ל²³ "וארב (חסר ה"א) כתיב, כמה ריבים עשיתי עמו (בכמה נסיונות נתנסה) עד שלא נתתי לו את יצחק".

– בפיסקא זו היה שואל כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע²⁴: מהו אומרו "וארבה את זרעו", מלשון ריבוי, כשמסיים "ואתן לו את יצחק", בן יחיד, האם לזה ריבוי יקרא?!...

ח. "צא ולמד":

כ"ק מו"ח אדמו"ר פירש²⁵: "צא" – צא מעצמך ("גיי אַרויס פון זיך"), ואז – "ולמד".

וזהו המשך הפסקאות "והיא שעמדה כו'" "צא ולמד" – שכאשר יוצא מעצמו ("אַז מ'גייט אַרויס פון זיך") אזי "למד" ש"הקב"ה מצילנו מידם", מכל אלה ש"עומדים עלינו"²⁶.

ט. "ואת עמלנו אלו הבנים כמה שנאמר²⁷ כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון":

הראיה מהפסוק היא (לא על פירוש תיבת "עמלנו" ש"אלו הבנים",

שעל זה אין שום ראיה מהפסוק "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", אלא) על העניין, שהיתה צרה (גזירה) בנוגע להבנים²⁸.

וצריך להבין הטעם שבעל ההגדה מביא גם חציו השני של הפסוק – "וכל הבת תחיון" – דלכאורה: כיון שהגזירה היתה רק על הבנים [וכמו שכתוב בפסקא "צא ולמד" ההפרש בין לבן לפרעה, ש"פרעה לא גזר אלא על הזכרים"], הרי הראיה שהיתה צרה בנוגע לבנים היא רק ממה שנאמר "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", ותו לא?

וכיון שבעל ההגדה מביא גם חציו השני של הפסוק, "וכל הבת תחיון", על כורחך צריך לומר, שגם זה בכלל הצרה, ואותה הצרה ד"כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו"²⁹.

וההסברה בזה:

ההפרש בין בן לבת, הוא, שבן הוא משפיע, כמאמר רז"ל³⁰ "איש דרכו לכבוש", כלומר, שבבואו לאיזה מקום שיהיה, לא זו בלבד שאינו מושפע מהסביבה, אלא אדרבה, שמשפיע על הסביבה לשנותה, ואילו בת היא מקבל, כמאמר רז"ל³¹ "אשה כשרה כו' עושה רצון בעלה".

ועל-פי זה יש לבאר גזירת פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון":

"הבן", איש שדרכו לכבוש – "היאורה (לנילוס, העבודה-זרה של מצרים³²) תשליכוהו" – לנצל את כוח ההשפעה ("איש דרכו לכבוש") לעניינים של לעומת-זה; ו"הבת", מקבל – "תחיון" – כדי שיהיו כלים לקבל את ההשפעה מלעומת-זה, כי מכיוון שבקליפה (לעומת-זה) אין כלים [כי, קליפה מצד עצמה היא העדר המציאות, שהרי כל מציאותה אינה אלא בשביל עניין הבחירה, ואילו מצד עצמה היא העדר המציאות, ובמילא, אין בה כלים], לכן, רצה פרעה שיישארו הכלים דקדושה ("כל הבת – מקבל, בחינת הכלים – תחיון"), אלא שיקבלו ההשפעה דלעומת-זה.

ועל-פי זה מובן שגם "כל הבת תחיון" הוא עניין של צרה, ובאותו עניין של "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", ועוד גרוע ממנו – כי, ההשפעה דלעומת-זה ("כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו") אינה יכולה לבוא לידי פועל (כיון שבלעומת-זה אין כלים), אלא אם כן ישתמשו בכלים דקדושה (שזהו עניין "וכל הבת תחיון"), ונמצא, שקיומה של הגזירה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" (ההשפעה דלעומת-זה) תלוי ב"כל הבת תחיון" (עניין הכלים).

ולהוסיף, שהאמור לעיל (ש"כל הבת תחיון" הוא חלק מהגזירה כמו "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו") נוגע גם לעניין החינוך – כהוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר³³ שצריכים להתמסר לחינוך הבנות כמו לחינוך הבנים, ולהשתדל להציל מבנות ישראל כמה שיכולים: שלוש, שתיים, ואפילו אחת!

י. "צפון":

אחד המסובים בסדר אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, אמר פעם – לאחרי "שולחן-עורך", כשהגיעו ל"צפון" – שצריכים כבר לברך ברכת המזון. כששמע זאת כ"ק מו"ח אדמו"ר, נענה ואמר: צריכים להסתכל בסידור³⁴, ואז יודעים היכן אוחזים ("וואוּ מ'האַלט").

אמרה זו מהוה הוראה לכל:

בנוגע ל"צפון", שקאי על העניינים הנעלמים³⁵ – אסור לאדם לסמוך על עצמו, אלא צריכים לשאול אצל הרבי (שזהו תוכן הסתכלות בסידור), ואף-על-פי שיודעים, לכאורה, כיון ששמעו כבר כמה  וכמה הוראות, מכל מקום, צריכים תמיד לשאול אצל הרבי.

גם בדברים הגלויים – מוטב ששואלים אצל הרבי ("עס איז גלייכער אַז מ'פרעגט"); אבל בדברים הנעלמים ("צפון") – חייבים לשאול אצל הרבי.

[טרם צאתו – הכריז כ"ק אדמו"ר:]

"לשנה הבאה בירושלים"!

(קטעים משיחת ליל ב' דחג-הפסח ה'תשי"א. תורת-מנחם כרך ג, עמ' 9;17-26 – בלתי מוגה)

_________________________________

1)    ראה "היום יום" טו ניסן, א דחה"פ. "רשימות" ע' קעט. וש"נ.

2)    ראה טושו"ע (ואדה"ז) או"ח סתע"ז ס"א (ס"ו).

3)    שיחת ליל א' דחגה"פ תש"ד (סה"ש תש"ד ריש ע' 77).

4)    הושע יא, א.

5)    ראה ד"ה כי נער ישראל תרס"ו (תשט"ז). לקו"ש חכ"א ע' 20. וש"נ.

6)    דובר גם אודות אכילת הפסח ע"י קטן אע"פ שלא נמנה עליו, כמבואר בתוס' ובר"ן (נדרים לו, א) שהדין דאכילת הפסח למנוייו דוקא ("אין הפסח נאכל אלא למנויו") אינו אלא בראויין להמנות, משא"כ קטנים דלאו בני מינוי, לית לן בה. – חסר המשך הענין (המו"ל).

7)    ראה סה"ש תש"ד ס"ע 38.

8)    ראה גם ד"ה וקבל היהודים שנה זו פ"ז (תו"מ ח"ב ע' 292. תו"מ סה"מ אדר ע' ס).

9)    פ"א ה"ה. פ"ב ה"י.

10)  ראה מגילה יט, ב. הנסמן בלקו"ש חי"ט ע' 252.

11)  ע"פ לשון הכתוב – אסתר ו, ו.

12)  ראה גם לקו"ש חי"ז ע' 82 ואילך.

13)  ברכות כב, א. וש"נ.

14)  תו"א יתרו סז, ב. סח, ג. ובכ"מ.

15)  ראה תדבא"ר רפי"ח. יל"ש איכה רמז תתרלד.

16)  של"ה כה, א. לקו"ת תזריע כג, א. ובכ"מ.

17)  יתרו כ, ב.

18)  ראה תקו"ז בהקדמה (יו"ד, סע"ב). תכ"א בתחלתו. עץ חיים שער קיצור אבי"ע פ"ב. תניא פל"א (בשם הזהר). רפמ"ז. ס' החקירה להצ"צ סח, ב.

19)  שיחת ליל ב' דחגה"פ תש"ד ס"ז (סה"ש תש"ד ע' 88).

20)  ישעי' כה, ט.

21)  שיחת ליל ב' דחגה"פ תרצ"ז ס"ו (סה"ש תרצ"ז ע' 225) – נעתק ב"היום יום" יז ניסן. וראה גם שיחת ליל א' דחגה"פ תרח"ץ ס"ח (סה"ש תרח"ץ ע' 262).

22)  יהושע כד, ב.

23)  ירושלמי פסחים פ"י ה"ה ובקה"ע ופ"מ שם (הובא ברד"ק עה"פ).

24)  ראה שיחת ליל ב' דחגה"פ תרצ"ט ס"ה (סה"ש תרצ"ט ע' 323).

25)  שיחת ליל ב' דחגה"פ תש"ד סט"ו (סה"ש תש"ד ע' 91).

26)  חסר המשך הענין (המו"ל).

27)  שמות א, כב.

28)  ראה גם לקו"ש ח"א ע' 113 ואילך.

29)  ראה גם לקו"ש שם ע' 111 ואילך.

30)  יבמות סה, ב. וראה גם תו"מ ח"ב ע' 153. וש"נ.

31)  תדבא"ר פ"ט. הובא ברמ"א אה"ע סו"ס סט.

32)  ראה תנחומא וארא יג. שמו"ר פ"ט, ט. פרש"י וארא ז, יז.

33)  אג"ק שלו ח"ג ע' תסט. ח"ד ע' קפו ואילך. וראה לקו"ד ח"ג בסופו (תקעא, ב ואילך). וראה גם שיחת ש"פ אמור תש"נ – ע"ד חיוב נשי ישראל בחינוך כו' (התוועדויות תש"נ ח"ג ע' 171 ואילך).

34)  ראה שיחת ליל ב' דחגה"פ תש"ד סי"ז (סה"ש תש"ד ע' 92).

35)  ראה גם שיחת ליל ב' דחגה"פ תרצ"ז ס"י (סה"ש תרצ"ז ע' 226). – הובא ונתבאר בשיחת ליל ב' דחגה"פ תשי"ח ס"כ ואילך (לקו"ש ח"ג בסופו).