חב''ד כל הלב לכל אחד
לימוד יומי | חנות | הרשמה לאתר | צור קשר
זמנים נוספים שקיעה: 19:40 זריחה: 5:37 ה' בסיון התש"פ, 28/5/20
חפש במדור זה
אפשרויות מתקדמות
הודעות אחרונות בפורום

שאלות אחרונות לרב

(אתר האינטרנט של צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר

התקשרות 976 - כל המדורים ברצף
ערב שבת-קודש פרשת שמיני, כ"ה בניסן ה'תשע"ג (05/04/2013)

נושאים נוספים
התקשרות 976 - כל המדורים ברצף
בחודש אייר צריכה להיות עבודה 'פשוטה' דווקא
להתעקש ולפעול את ביאת המשיח
יסודתו בהררי קודש (ה)
פרשת שמיני
"ואם לא עכשיו, אימתי"
הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 976, ערב שבת-קודש פרשת שמיני, כ"ה בניסן ה'תשע"ג (05.04.2013)

  דבר מלכות

בחודש אייר צריכה להיות עבודה 'פשוטה' דווקא

שמחתו של דוד המלך מחוץ לעיר היה בה 'מבוקש' ולכן הייתה מוגבלת, אבל בתוך העיר היא הייתה באופן ד'מפזז ומכרכר', בלי 'מבוקש' ולמעלה מכל הגבלה * עבודתו של שאול המלך, שלא רצה להחרים לגמרי את עמלק, הייתה על-פי טעם ודעת ולכן הפסיד את המלוכה לדוד שעבודתו הייתה למעלה מטעם ודעת * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בהפטרת1 פרשתנו2 מסופר אודות העברת ארון האלוקים על-ידי דוד המלך מבית עובד אדום הגתי לעיר דוד. בדרכם – מסופר בכתוב3 – "ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' ודוד חגור אפוד בד". ובהגיעם לעיר דוד – נאמר4 הלשון "המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'".

וצריך להבין הרמז בהשינויים בלשון הכתוב בין חוץ לעיר לבין עיר דוד: א) תחילה נזכר "ודוד חגור אפוד בד", ובעיר דוד לא נזכר. ב) תחילה נאמר רק "מכרכר", ובעיר דוד – "מפזז ומכרכר".

גם צריך להבין המסופר לאחרי זה, שכשראתה מיכל בת שאול ש"המלך דוד מפזז ומכרכר" – לעגה לו על כך, וענה לה דוד: "לפני ה' אשר בחר בי מאביך גו' ונקלותי עוד מזאת גו'"5 – לשם מה הקדים "אשר בחר בי מאביך"? הלא היה לו רק לבאר את הסיבה לשמחתו.

ב. בעניין "אפוד בד" כתב הרמב"ם6 שאין זה אחד משמונה בגדי כהונה, שהרי האפוד של בגדי כהונה לא נעשה מבד – פשתן – בלבד, אלא גם מ"תכלת7 וארגמן גו'"8. ומביא ראיה לזה – "שהרי שמואל הנביא9 לוי היה ונאמר בו10 נער חגור אפוד בד".

ומסיים הרמב"ם: "אלא אפוד זה היו חוגרים אותו בני הנביאים ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוח-הקודש, להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול שמדבר על-פי האפוד והחושן ברוח-הקודש".

כלומר: מכיוון שנבואה היא מדריגה נעלית ביותר, שהרי "אין השכינה שורה אלא על חכם, גיבור ועשיר ובעל קומה"11 ושאר המעלות שמנו בו, ונוסף לזה נוגע אז עניינם של הלבושים ובאיזה אופן הם, עד שאומרים על כך "ויפשט גו' את בגדיו"12 – לכן, כסימן לכך שמוכנים וראויים לכך "שתשרה עליו רוח הקודש", היה העניין דחגירת אפוד בד.

עניין זה שכתב הרמב"ם – יש לו מקור בירושלמי13: בנוב עיר הכוהנים היו שמונים וחמשה כוהנים "נושאי אפוד בד"14. שואל הירושלמי: והרי אין כוהן גדול אלא אחד? ומתרץ "מלמד שהיו כולם ראויין להיות כוהנים גדולים". והן הם דברי הרמב"ם.

ג. אחת מההכנות לנבואה היא – התבודדות15, שבדרך כלל נעשית מחוץ לעיר. בשעה שהיה דוד בדרך, מחוץ לעיר – שם הוא עיקר המקום שהכין עצמו לנבואה, ולכן שם נזכר שהיה גם "חגור אפוד בד".

וזהו גם הטעם שהיה "מכרכר בכל עוז לפני ה'", כיוון ש"אין שכינה שורה... אלא מתוך שמחה"16. ונוסף לזה, "מכרכר" פירושו גם משבח, אומר שירים ותשבחות לפני הקב"ה, כדי לעורר את גילוי הנבואה, שהרי תשבחות והילולים מעוררים את הכוחות הנעלמים, כידוע17.

בהשמחה דעיר דוד – נזכר גם "מפזז", המורה על ריבוי הריקוד18. מחוץ לעיר לא היה כך, ואולי לא היה שם ריקוד כלל. ריקוד – מבואר בחסידות19 – נובע מכך שהשמחה חודרת את כל כולו של האדם ("די שמחה נעמט אים דורך, דורך און דורך"), עד שמגיעה גם לרגליים.

ולכן נזכרת תיבת "מפזז" רק בהפסוק הב': השמחה מחוץ לעיר היה בה מבוקש – נבואה והשראת השכינה, וממילא – היתה בהגבלה, ולא חדרה לגמרי את כולו ("עס איז ניט אין גאנצן דורך און דורך"). השמחה דעיר דוד דווקא – שמחה ללא 'מבוקש'20, ובמילא בלי גבול – היה בה גם העניין ד"מפזז".

ד. ובזה יובן גם-כן הטעם שלא נתקבל בדעתה של מיכל בת שאול זה שדוד היה "מפזז ומכרכר לפני ה'" בעיר דוד21:

בנוגע לשמחה שיש בה חשבון – הרי אף שאין רואין את המלך22 כשהוא עוסק בעניינים שפועלים חלישות בהעניין ד"שום תשים עליך מלך"23, "שתהא אימתו עליך"22 – אף-על-פי-כן, מכיוון שיש בה מבוקש, יש לזה מקום בטעם ודעת, על-פי שכל.

אבל העניין ד"מפזז ומכרכר", בעיר דוד, שהיה למעלה מהגבלה, למעלה מטעם ודעת – אינו מתקבל בשכל.

ה. ובזה יובן גם-כן מה שדוד ענה לה "אשר בחר בי מאביך" – שבכך הצביע על החילוק בסדר העבודה:

עבודתו של שאול היתה על-פי טעם ודעת24, ולכן לא רצה שאול להחרים לגמרי את עמלק, כיוון שעל-פי שכל הסתבר לו שיש צורך ב"מיטב הצאן והבקר למען זבוח לה' אלוקיך"25, כפי שאמר לשמואל26.

וזהו שאמר דוד "אשר בחר בי מאביך": שאול, שהלך אחרי הטעם – ניטלה ממנו המלוכה, וניתנה דווקא לו, "לצוות אותי נגיד"27, דוד דווקא, שעבודתו בקבלת-עול, כמו שכתוב28 "ודוד עבדי". ולכן, אם רוצים שמלכותו תהיה מלוכה קיימת – צריך להיות קבלת-עול, "ונקלותי גו' והייתי שפל גו'", ללא הגבלה של שכל.

ו. עניין זה הוא גם סיוע להנהוג אצל חסידים, וכן ראו גם אצל רבותינו נשיאינו, שבשבת ויום-טוב רוקדים, מוחאים כפיים וכו', אף שעל-פי המשנה דורש הדבר ביאור מיוחד על-פי נגלה29 – אף-על-פי-כן עושים זאת בפשטות. ויש צורך לומר טעם פנימי, כנ"ל:

מכיוון שמתקרבים יותר ויותר לביאת המשיח ("עס ווערט דאך אלץ נענטער צו משיח'ן"),

– מיד לאחר החורבן התחילו כבר ללכת לקראת משיח30, כסיפור המדרש31 שמרגע החורבן נמשך רק כגעייה של פרה ונולד מושיען של ישראל. ומרגע לרגע מתקרבים יותר ויותר לזמן שבו "ועבדי דוד מלך עליהם", על כל ישראל, "נשיא להם לעולם"32

לכן נוהגים33 – וכפסק הרמב"ם34 – בהסדר ד"ודוד עבדי", "מפזז ומכרכר לפני ה'".

* * *

ז. בנוגע להחקירה אודות כתיבת שם החודש "אייר"35 – ידוע36 הסימן ש"אייר" ר"ת אברהם יצחק יעקב רחל, שעל-ידי זה זוכרים שתיבת "אייר" נכתבת בשני יודי"ן.

ותוכן העניין בעבודה:

ידוע ש"האבות הן הן המרכבה"37. והרמז בכך ששמות האבות רמוזים בחודש אייר, הוא – שהעבודה בחודשי הקיץ, מיד לאחר הפסח (זמנו של חודש אייר), צריכה להיות בקבלת-עול וביטול, בדוגמת מרכבה38.

ובפרטיות יותר:

לאחרי הגילויים דחג הפסח – יש מקום לחשוב שיש להתעסק בעניינים נעלים דווקא, בענייני הבנה והשגה; ועל כך באה ההוראה, שלאחרי כל הגילויים – צריכה להיות עבודה פשוטה דווקא, מתוך ביטול, בדוגמת מרכבה.

וזהו הרמז בכך ש"אייר" ראשי-תיבות אברהם, יצחק, יעקב, רחל – שגם אצל האבות מצינו דוגמת זה:

אף-על-פי ש"אחד היה אברהם"39, והיה בעל-השגה גדול, עד שהגיע לאלוקות על-ידי השגה (כמוזכר לעיל40 המשל41 מ"אחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה") – הרי לאחרי כל מעלות אלו, הנה "האבות הן הן המרכבה", היינו שהיה בביטול.

וזהו גם-כן הטעם שמיד בשבת הראשונה שלאחרי חג הפסח מתחילים לומר פרקי-אבות, שהתחלתם "משה קיבל תורה מסיני"42 – להורות, שאף שמשה רבינו היה זה ש"קיבל תורה מסיני ומסרה" לכל ישראל, אף-על-פי-כן היה בביטול, כמרומז בתיבת "קיבל", דהיינו שהיה צינור ומרכבה בלבד כדי לקבל את התורה.

ודווקא על-ידי ביטול והתעסקות עם עניינים פשוטים – מתעוררים גם המדריגות הנעלות. וכמשל כוח הצומח המתלבש בגרעין43, שדווקא על-ידי ההגשמה (ההתלבשות בגרעין הגשמי) – מתעורר כוח הצומח44.

ח. בשבת זו מתחילים ללמוד מסכת אבות, שעניינה מידות ודרך-ארץ45, ש"דרך ארץ קדמה לתורה"46, ולכן לומדים מסכת זו קודם חג השבועות, כהקדמה למתן-תורה שבחג השבועות.

ייתן ה' יתברך שתהיה ההקדמה כדבעי, ונזכה לקבלת התורה – כפי שכ"ק מו"ח אדמו"ר נהג לומר – בשמחה ובפנימיות.

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני, מברכים החודש אייר ה'תשט"ו. תורת-מנחם התוועדויות תשט"ו ח"ב (יד) עמ' 57-66 – בלתי מוגה)

_______________________

1)    שיחה זו (עד סוס"ו) הוגהה על-ידי כ"ק אדמו"ר (באידיש), ונדפסה בלקו"ש ח"א עמ' 228 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2)     שמואל-ב ו,א ואילך.

3)     שם יד.

4)     שם טז.

5)     שם, כא-כב.

6)     סוף הל' כלי המקדש. נתבאר בארוכה בלקו"ש חל"א עמ' 156 ואילך.;

7)     תצוה כח,ו.

8)     ועד ש"חוטן כפול עשרים ושמונה" (פרש"י עה"פ, מיומא עב,א) – מהנחה בלתי מוגה.

9)     הטעם שלא הביא הרמב"ם ראיה מדוד שלא היה משבט לוי כלל*, דלכאורה היא ראיה אלימתא יותר – נתבאר בשיחה בארוכה**. ואכ"מ.

_______________

*) וממילא לא היתה לו כל שייכות לזה, מה-שאין-כן שמואל שהיה לוי – היתה לו שייכות כלשהי לקודשים (מהנחה בלתי מוגה).

**) לקמן סי"ב. וראה גם לקו"ש שם עמ' 158.

______________

10)   שמואל-א ב,יח.

11)  שבת צב,א. וש"נ.

12)   שם יט,כד.

13)   סנהדרין פ"י ה"ב.

14)   שם כב,יח.

15)   ראה רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ז ה"ד.

16)   שבת ל,ב. וש"נ. רמב"ם שם.

17)   הוספות לתו"א ויחי (קב,א. קג,ג). דרך-מצוותיך מצוות הלל (קמח,א ואילך).

18)   ראה רד"ק שם (ש"ב ו,טז). ובתרגום שם.

19)   ראה גם לקו"ת שה"ש מח, סע"ג.

20)   דמכיוון שהיה זה בעיר – לא היה עוד צורך בהכנה לנבואה (ולכן לא נזכר שם העניין ד"אפוד בד"), ולכן בהכרח ששמחה זו היתה ללא מבוקש, אלא רק שמחה מצד זה שעובד את הקב"ה (מהנחה בלתי מוגה).

21)   מה-שאין-כן זה שהיה "מכרכר" בשדה – לא היה איכפת לה (מהנחה בלתי מוגה).

22)   סנהדרין כב,א (במשנה).

23)   פ' שופטים יז,טו.

24)   כמ"ש (וישלח לו,לז) "שאול מרחובות הנהר", ש"נהר" קאי על בינה (מהנחה בלתי מוגה).

25)   שמואל-א טו,טו.

26)   ולכן גם מיכל, בהיותה בת שאול – לא יכלה לסבול שמחה בלי גבול, שאין לה מקום בטעם ודעת (מהנחה בלתי מוגה).

27)   שמואל-ב ו,כא.

28)   ירמיהו לג,כו. יחזקאל לז,כה.

29)   ביצה לו,ב. שו"ע או"ח סשל"ט ס"ג. שו"ת מנחת-אלעזר ח"א סכ"ט.

30)   ראה לקו"ש ח"ב עמ' 359 ואילך.

31)   איכ"ר פ"א, נא. ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד.

32)   יחזקאל לז, כד-כה.

33)   בנ"י בכלל, ובפרט אלו שיש להם שייכות למלכות בית דוד (מהנחה בלתי מוגה).

34)   סוף הל' לולב: השמחה שישמח האדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל כו' וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי כו' והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'* כו'.

____________________________

*)     עפ"ז יובן ג"כ הטעם שמביא הפסוק הב' (ולא הפסוק הא') – כי, מעלת עבודת ה' בשמחה (שמפליג בה ביותר ברמב"ם שם), דהיינו שמחה לא כדי להשיג דבר, אלא שמחה מעצם העניין שהוא עובד את הקב"ה, ובמילא היא שמחה בלי גבול – מודגשת דוקא בהעניין ד"מפזז ומכרכר" בתוך העיר דווקא, שהיא שמחה שאין בה מבוקש אחר, כנ"ל (מהנחה בלתי מוגה).

_____________________

35)   ראה גם שיחת ש"פ קדושים מבה"ח אייר דאשתקד סט"ז ('תורת-מנחם – התוועדויות' חי"א ס"ע 251).

36)   ראה רמ"א אה"ע סקכ"ו ס"ו ובב"ש שם סק"כ.

37)   ב"ר פמ"ז,ו. פפ"ב,ו.

38)   ראה גם לקו"ש ח"א ס"ע 264 ואילך. ועוד.

39)   יחזקאל לג,כד.

40)   ד"ה ונגלה גו' דאחרון-של-פסח שנה זו פ"ה (לעיל ע' 24).

41)   ב"ר רפל"ט.

42)   ראה גם לעיל (בגוף השיחה), הערה 43.

43)   ראה תניא אגה"ק ס"ח (קיג,א). ובכ"מ.

44)   אין זוכרים אם קטע זה שייך לכאן (המו"ל).

45)   ראה פירוש הרע"ב ריש מסכת אבות.

46)   ויק"ר פ"ט, ג. וראה מד"ש בהקדמה (בשם "מצאתי כתוב").

 משיח וגאולה בפרשה

להתעקש ולפעול את ביאת המשיח

עשו כל אשר ביכולתכם!

...מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בני-ישראל ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל, לאחרי שכל מה שנעשה עד עתה לא הועיל, והראיה, שנמצאים עדיין בגלות, ועוד ועיקר – בגלות פנימי בענייני עבודת ה'.

הדבר היחידי שיכולני לעשות – למסור העניין אליכם: עשו כל אשר ביכולתכם – עניינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל, בכלים דתיקון – להביא את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!

ויהי-רצון שסוף-כל-סוף יימצאו עשרה מישראל ש"יתעקשו" שהם מוכרחים לפעול אצל הקב"ה, ובוודאי יפעלו אצל הקב"ה – כמו שכתוב "כי עם קשה עורף הוא (למעליותא, ולכן) וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו" – להביא בפועל את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

(משיחת ליל כ"ח בניסן ה'תנש"א. ספר-השיחות תנש"א, כרך ב, עמ' 474)

לגלות פנימיות התורה לכול – ללא הגבלה!

..הטעם שהעבודה באופן זה היא קודם ביאת המשיח דווקא – הרי זה מצד עניין "מורח ודאין" שנאמר במשיח, "והריחו ביראת הוי' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח":

"מראה עיניו" ו"משמע אזניו" – הם הגבלה, ואילו משיח – יגלה אלקות בכל מקום בלי שום הגבלות, לא רק ב"מראה עיניו" – "ארץ אשר גו' עיני הוי' אלקיך בה", אלא באופן ד"ופרצת ימה וקדמה גו'", בלי שום הגבלות. ולכן גם ההכנה למשיח צריכה להיות באופן הנ"ל – שכל עניין הבא ליד יש לעסוק בו (כנ"ל בארוכה).

וזהו הטעם שרבותינו נשיאינו בדורות האחרונים בכלל, וכ"ק מו"ח אדמו"ר במיוחד, השקיעו עצמם כל כך ("האָבן זיך אויף אַזוי פיל פאַרלייגט") והשתדלו שיפעלו עם כל בני-ישראל, גם עם אנשים פשוטים ועניינים פשוטים, וללמוד עימם "אל"ף בי"ת" כפשוטו, ו"אל"ף בי"ת" של יהדות,

ולא הסתפקו בכך, אלא תבעו שבה בשעה שמתעסקים בלימוד "אל"ף בי"ת" עם הזולת, יקרבוהו באותה שעה לא רק ל"מים" סתם, אלא גם ל"מעין", דהיינו לפנימיות התורה –

מכיוון שענינו של משיח הוא שיגלה פנימיות התורה לכול, בלי שום הגבלות, "ופרצת ימה וקדמה גו'", והרי כל הגילויים שלעתיד תלויים "במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות" – צריכים גם עתה להתעסק בעניין "יפוצו מעינותיך חוצה"; תחלה ב"חוצה" הפרטי, ולאחרי זה גם ב"חוצה" שחוצה הימנו.

ויש לעשות זאת ללא שום חשבונות והגבלות שעל-פי טעם ודעת, ועניין "יפוצו מעינותיך חוצה" יביא ל"קאתי מר".

(מהתווועדות ש"פ קדושים, מבה"ח אייר, ה'תשי"ז. תורת מנחם כרך יט עמ' 359-360)

 ניצוצי רבי

יסודתו בהררי קודש (ה)

איזה רושם נוצר כאשר שליח אחד חוזר ומתקן אחרי קודמו * הדיינים קובעים מה שנגזר למעלה * האם את הפרה העשירית יעשה המלך המשיח בעצמו? * מדוע לא קבעו מגבית לצדקה לפני חגי תשרי? * על מכונית 'הצלה' בכל עיר, העצה לקחת עצה משונא, ומדוע גילו גדולי ישראל קיצין? * אסמכתאות לדברי הרבי, רשימה חמישית בסדרה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

חזקה שליח עושה שליחותו

בהתוועדויות תשד"מ (כרך ב, עמ' 1099) אומר הרבי:

תארו לעצמכם ששולחים "שלוחים" למקום מסויים כדי לערוך התוועדות ולעורר אודות הפצת היהדות והמעיינות, ונותנים להם משקה מההתוועדות כדי לחלק במקום בואם, עם כל השטורעם וכו', ו"שלוחים" אלו מילאו את שליחותם בכל הפרטים כדבעי. ותיכף ומיד למחרת... מגיע יהודי נוסף שגם הוא קיבל משקה... ומודיע שגם אותו שלחו לערוך התוועדות ולחלק מהמשקה – הרי דבר זה יתפרש כאילו לא היתה פעולתם של ה"שלוחים" בשלימות, שלכן היה צורך לשלוח תיכף ומיד מישהו אחר, שהוא ה"מובחר מעם", יהיה זה שישלים את כל הענין, ורק עכשיו ייעשה הדבר בשלימותו!... ואין צורך לבאר את ה"תיסכול" שמביא הדבר אצל המשתתפים בפעולה שנעשתה על-ידי ה"שלוחים"...

דברי הרבי יש בהם דמיון לפסק-הדין בשולחן ערוך קלה, ו: "אבל לא [יקרא] כהן אחר כדי שלא יאמרו שהראשון פגום". ושם קלה, ט: "וכן לא יעלו שני לוויים זה אחר זה כדי שלא יאמרו שאחד מהם פגום". אמנם ניתן אולי לומר שבכל מקרה לא התכוון הרבי להזכיר פסק-דין זה, שכן לא רצה להתבטא על יהודי "פגום" וכו', אף שנזכר בשולחן ערוך כדי לשלול זאת. וקל להבין.

מן השמים

בביקור כ"ק האדמו"ר מסדיגורא זצ"ל אצל הרבי בשנת תש"מ ('בצל החכמה' עמ' 102) הזכיר הרבי את הביאור במאמר רז"ל (מכות ה,ב. מובא ברש"י על התורה על הפסוק שופטים יט,יט) בעדים זוממין "כאשר זמם ולא כאשר עשה, מכאן אמרו הרגו אין נהרגין" – אדם שנהרג בידוע שהיה חייב מיתה, שלולי כן לא היה הקב"ה מאפשר את מיתתו. הרבי הזכיר את "הביאור" בלי ציון מקורות.

וציינו המהדירים לדברי הרמב"ן (עה"פ שם) "שלא יתן ה' השופטים הצדיקים כו' לשפוך דם נקי, כי המשפט לאלוקים הוא כו'", וכן לכסף משנה (לרמב"ם הל' עדות פרק כ, הלכה ב') "שמאחר שאלוקים נצב בעדת א-ל אילולא שהיה חייב זה מיתה לא היה מניח הקב"ה להסכים שתאבד נפש אחת מישראל ומאחר שהניח הקב"ה לבית-דין שיסכימו להרוג את זה ונהרג – חייב מיתה היה" (והוא פירושו השני של הכסף משנה שם [בלקוטי שיחות כרך כט עמ' 118 הובא פירושו הראשון של הכס"מ שם (השונה לגמרי)].

בשיחות נוספות הובאו דברי הרמב"ן בלבד (לקוטי שיחות כרך כב עמ' 234 הע' 41; 'יין מלכות' כרך ב' עמ' 556 (משיחת פורים קטן תשמ"ו), ובמקומות אחרים (כמו בשיחה אודות מהדורות ספר הי"ד לרמב"ם – 'יין מלכות' שם עמ' 649 הע' 10) צוינו גם דברי הכסף משנה; אמנם יש להוסיף מקור גם מספר החינוך מצווה תקכד (דיבור המתחיל ואם הוציאו) שפירש כן:

"כי אלוקים נצב בעדת הדיינין, ולולי שנתחייב במעשיו הרעים לא [=היה] נגזר עליו מעשה המשפט, אבל ודאי ראוי לכך וגלגלו עליו דינו מן השמים כו'".

והנה ידוע מה שכתוב בתשובת הצמח-צדק (שו"ת סימן סג) "שדבריו [=של ספר החינוך] לקוחים על-פי הרוב מדברי הרמב"ם כנודע". ובחינוך עצמו (אגרת המחבר) מזכיר שרוב דבריו מקורם ברי"ף, ברמב"ם, וברמב"ן. ובנידון זה הרי הם מפורשים בפירוש הכסף-משנה את הרמב"ם, וברמב"ן. וק"ל.

"יעשה משיח" – על-פי ציוויו

בלקוטי שיחות (כרך כח עמ' 131) מפרש הרבי פירוש חדשני לכאורה, לדברי הרמב"ם (הלכות פרה אדומה סוף פרק ג') "והעשירית [=פרה אדומה עשירית] יעשה מלך המשיח". היינו, שזהו כמו ("על דרך") הפרה הראשונה ש"עשה משה רבינו" (ובפועל – על-ידי אלעזר הכהן) כי הוא "רבנו" והורה וציווה כו', כך גם ("ועל-דרך-זה") הפרה העשירית תיעשה בפועל על-ידי כהן, אבל ההוראה והציווי יהיו על-ידי [יוצאי-חלציו ד]דוד – כי הוא המלך המשיח.

ואולי אפשר לציין כמקור לזה לגמ' שבת קכז, א: דאמר רבה א"ר חייא פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה מקום דחוק לתלמידים ויצא לשדה ומצא שדה מלאה עומרים ועימר רבי כל השדה כולה... [בהמשך שואלת הגמרא:] רבי בדנפשיה עימר (בתמיהה, וכי אורחיה דנשיא בהכי – רש"י)? אלא ציווה ועימר.

נמצא ש"ועימר רבי" היינו שהדבר נעשה על-ידי ציוויו [וזהו לפי פירוש רש"י, אבל ראה תוספות שם. ב"ח או"ח סימן שלג ע"ב. ביאור הגר"א שם ג].

ומכבר ציינתי ('הערות וביאורים' גיליון תתסד ש"פ דברים-חזון תשס"ג עמ' 16) לדברי ה'כסף משנה' הל' תפילה פי"ב ה"א בעניין "משה רבינו תיקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה ברבים בשבת בשני ובחמישי", למרות שהגמרא (בבא קמא פב, א) מזכירה "עמדו נביאים שביניהם ותקנו" – "שהוא היה הנביא הגדול, וכל הנביאים שבדור בית דינו. ועוד שלא עשו דבר אלא בהסכמתו, ואם-כן אליו ראוי לייחס הענין".

אל תפתח פה, רק את הכיס

בשיחת כ"ק אדמו"ר (לקוטי שיחות כרך יד עמ' 370 ואילך) דן במה שלא תיקנו לערוך מגבית לצרכי עניים לפני ראש-השנה על-דרך מגבית "קימחא דפסחא" שלפני חג-הפסח. ומבאר שהטעם הוא כדי שלא לפתוח פה כו', בשעה שנדרשים מעשים כדי לפעול "סימנא טבא" וכו'.

לאור ביאור זה יש לבאר מה שכתב המהרי"ל הלכות ראש השנה: "ודרש כל מה שיתן צדקה לעניים בערב-ראש-השנה יתן בעין יפה וכן כל צדקה... ויתן להם הצדקה בשחר כדי שיוכל לקנות צורכו ליום-טוב". [יתר על כן שגם – "ואם העני מורגל להרבות סעודה, אל יאמר אדם מה לי לסייע לפזרן הזה, דכל-שכן שמצוּוֶה אתה להרבות אליו לסייעו, דכתיב די מחסורו (ראה טו, ח) ועובדא דרבא גבי פטומי ויין ישן"]. 

כלומר, עם היות שאכן "אין מנהג קבוע ומגבית ובפרסום בנוגע לחג הסוכות וגם לראש השנה, ומשך זמן לפניהם" (כלשון הערה 22 בלקו"ש שם עמ' 371) הרי מן הצורך לדאוג לצורכיהם של הנזקקים ובאופן של "די מחסורו אשר יחסר לו". וכנאמר בשיחה (שם עמ' 372) שמן הראוי להבטיח לאותם הנזקקים על שאלת "ואם תאמר מה נאכל", ופשיטא שקבלת הצדקה בחודש תשרי (ועוד קודם לראש השנה) תביא רק לטוב. וכל זה מודגש בדברי המהרי"ל, שמעורר מחד את הנתינה לנזקקים, ומאידך אינו מרחיב לקבוע זאת כמנהג 'קמחא דפסחא' המפורסם וק"ל.

משמוש קשה לאתרוג

באגרות קודש (כרך טז עמ' לח-לט) נדפס מכתבו של הרבי להנהלת צעירי אגודת חב"ד בארץ-הקודש:

ולפלא מה שכותבים שדנו איפה להשיג הד' מינים הנצרכים למבצע זה, שהרי בטח כל אלו שהתעסקו בזה, יש להם הד' מינים או לאביהם וקרוביהם, וכבר ידועה הנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר שנתן לכמה וכמה לברך בהאתרוג שלו, ומסופר על אחד הרבנים הצדיקים (כמדומה מפולין) שהתנהג כן בקביעות, וכששאלוהו, והרי על-ידי משמוש נוגעים בהענין דהדר, ענה שאין לך 'הדר' מזה שכמה וכמה מבני-ישראל יקיימו בו מצות נעלית זו. וכבר ידוע כלל חז"ל ניחא ליה לאינש דליתעבד מצוה בממונו. ואם בכל המצות כן על-אחת-כמה-וכמה בזו המצווה שענינה אחדות כל ישראל.

לגבי לשון הרבי בסיפור ש"על-ידי משמוש נוגעים בענין דהדר", יש להעיר ממה שכתוב במסכת ראש השנה טו, א: דאתרוג קשיא ליה ידא (קשה לעץ האתרוג ידיים ממשמשות בו, רש"י) ולמרות ששם הכוונה במשמוש בעץ האתרוג ולא באתרוג עצמו, הרי המציאות בפשטות מוכיחה שכן הוא גם במשמוש באתרוג עצמו.

רוח-הקודש גם לנביאים

במהלך סעודת החג בליל ב' דחג הסוכות תש"ל ('המלך במסיבו' כרך ב' עמ' מב) נשאל כ"ק אדמו"ר בדברי הירושלמי (סוכה פרק ה' הלכה א') "יונה בן אמיתי... נכנס לשמחת בית השואבה ושרתה עליו רוח הקודש", ולכאורה, הרי הוא היה נביא, ו"רוח הקודש" היא למטה מנבואה?

תשובת הרבי היתה:

גם אצל נביא נמשך קודם רוח הקודש.

[לימים התייחס הרבי עוד לנושא זה – ראה התוועדויות תשמ"ג (כרך א' עמ' 226); וראה גם דברי הרבי מהורש"ב במאמר ושאבתם תרס"ט – צוטטו בשולי-הגליון ב'המלך במסיבו' שם].

ויש לציין לדברי הרמב"ן על הפסוק (בהעלותך יב, ו) "אם יהיה נביאכם במראה אליו אתודע וגו'":

"וטעם הכתוב שאפילו אם יהיה נביאכם נביא ה' אינו מתנבא בשמי הגדול רק במראה או בחידות, והזכיר כן כי רבים מן הנביאים לא ישיגו לזה, אבל יהיו נביאים ברוח הקודש כענין שנאמר "רוח ה' דבר בי"...".

(וראה גם תוספות יום טוב אהלות פרק יז משנה א', כי גם רוח הקודש בכלל מדריגות הנבואה הוא).

'הצלה' כדי להרגיע

בשיחת ש"פ פקודי תשד"מ (לקוטי שיחות כרך כו, עמ' 392) דיבר כ"ק אדמו"ר על הצורך באמבולנס של 'הצלה', שעצם הימצאותו נוסך בבני אדם הזקוקים לכך שלוה ומנוחת הנפש, עיין שם.

ולבאר החידוש בדברים: הנה רבינו יונה ב'שערי תשובה' (שער שלישי אות ע"א) כותב: "וטוב ונכון מאד להיות בכל עיר ועיר מתנדבים בעם מן המשכילים להיות נכונים ומזומנים לכל דבר הצלה בהיות איש או אשה מישראל שרויים בצער".

חידושו של כ"ק אדמו"ר אפוא שאין צורך להגיע למצב של "שרויים בצער" בפועל (ואף לא בכוח), כי אם זהו בבחינת 'רפואה מונעת' כמו 'פת בסלו', ועל-דרך הקדמת רפואה וכו' וגם כנגד המקטרג כו' (וראה לקוטי שיחות כרך כד עמ' 222 ואילך).

עצה טובה ממי?!

כמה וכמה פעמים הזכיר הרבי [ראה גם תורת מנחם כרך א, עמ' 201; כרך י"ג עמ' 82; כרך ט"ז עמ' 22] שכאשר מישהו היה זקוק לעצה ובאותה שעה לא התאפשר לו להיוועץ בידיד אמיתי שלו, כמו רבו וכיוצא-בזה, מה עשה? החליט לשאול 'שונא', בעל השקפות הפוכות לגמרי משלו (כגוי וכדומה), ונהג להפך מעצתו, וכך הצליח להציל את חייו. ויש להביא מעין מקור לעניין זה שיש לנהוג ההפך מעצת מי שאינו אוהבו – ממה שכתב רבי יהודה החסיד ב'ספר חסידים' סימן קל"ד:

"אמר החכם יתן עצה טובה ונכונה לכל אדם אשר יבוא אצלך להתייעץ אפילו לשונאך [משני טעמים אחד אשר תבוא מדין שמים ולא יהיה בך חטא. ועוד] כי בזה תתנקם משונאך כי שונאך יחשוב בלבבו ודאי זה שונא אותי ולא יעצני טובה ויניח דעתך ויעשה דבר אחר אשר יהיה לו למכשול" – אם כי כאן מדובר להיפך כשהחסיד (הנוהג לפי עצת ר"י החסיד) מייעץ למנגדו, וכו'.

[אמנם בסעיף קודם כתב ר"י החסיד: ואל תבוא לקחת עצה ממי שאתה חושדו: שמא יעצך לפי דעתו לטוב לו ולא תצלח בדבר ועל-ידי כך תחשוד אותו ותאמר לו לדעתו יעצני רע ושמא נקי הוא בזה הדבר ואז יחשב לך העון כי חשדת בכשרים... ובוודאי יש לחלק בין כל המקרים, וצ"ע].

[והעיר חתני הרלוי"צ שי' שפרינגר: ההשוואה לספר חסידים הוא בהנהגה להפך מהתשובה שאומר השונא, אבל בנוגע לדעתו וכו' הוא להפך; בספר חסידים כתב שנוהג להפך כי חושב ששונאו יועצו רע, והטוב – לדעת השונא – הוא לא מה שאמר, ולכן נוהג כפי שמבין שהוא טוב לדעת השונא, מה שאין כן בשיחה כתב ששואל מישהו בעל השקפות שונות, היינו שעושה דווקא לא מה שטוב לדעת המנגד].

לעסוק בתורה!

בלקוטי שיחות (כרך לא עמ' 180): שתיית היין קשורה עם... תורה.

ויש לציין לדברי הגמרא סנהדרין קא,א: אמר לה (הקב"ה לתורה) בתי בשעה שאוכלין ושותין במה יתעסקו, אמרה לפניו רבונו-של-עולם: אם בעלי מקרא הן, יעסקו בתנ"ך, אם בעלי משנה הן, יעסקו במשנה וכו'.

"שמח בחלקו" – לא ברוחניות

ב'היום יום' ל' בסיוון:

"שמח בחלקו" בגשמיות הינה מעלה גדולה, מה-שאין-כן ברוחניות.

אולי ניתן להצביע על מעין מקור לזה במסכת ברכות ז,א, שם איתא:

ומברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד-חכם הוא אם לאו. כיצד? רבי אומר 'ובטובו' הרי זה בור (שממעט בתגמוליו של מקום דמשמע דבר מועט כדי חיים. רש"י). אמר ליה אביי לרב דימי והכתיב 'ומברכתך יברך (את) בית עבדך לעולם'? [ומשיבה הגמרא:] בשאלה שאני (שהשואל שואל כעני על פתח שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה, רש"י). [שוב שואלת הגמרא:] בשאלה נמי הכתיב 'הרחב פיך ואמלאהו'? [ומשיבה הגמרא:] ההוא בדברי-תורה כתיב. וברש"י שם דיבור המתחיל הרחב פיך: לשאול כל תאוותך.

כלומד בדברי תורה אדם מתבקש "לשאול כל תאוותך" מה-שאין-כן בעניינים גשמיים "כעני על פתח – שאינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה".

תועלת הקצים

בלקוטי שיחות (כרך כט שיחה לשבת חזון עמ' 17-16) מבאר הרבי מה שמצינו ריבוי קיצים – נוסף על חז"ל בגמרא, גם מגדולי ישראל שלאחר זמן הש"ס בכל הדורות כמו של הרמב"ם הרס"ג, אדמו"ר הזקן [למרות שבגמרא סנהדרין צז,ב וברמב"ם הל' מלכים פי"ב סוף הלכה ב' – נשלל עניין חישוב הקצין] – שמאחר שהצדיקים רואים בכל זמן משך הגלות איך שעבודת ה' (בכל יום ובכל רגע) מביאה ומוסיפה בענייני הגאולה, לכן גילו את זמן השלימות – שנת הקץ, שעל-ידי עבודת בני-ישראל בזמן שבין גילוי הקץ ויום הקץ יכולים הם להשיג שלימות נעלית זו שעל-ידי ההוספה בתורה ומצות [הודות לזירוז המיוחד על-ידי גילוי הקץ] וכך יזכו לגילוי נעלה יותר בגאולה.

ולכן גם עבודתם בזמן זה צריכה להיות בהתאם לשלימות הגילוי הזה שיבוא על-ידי עבודתם בפועל. כלומר, גילוי הקץ וחשבון הקץ על-ידי הרמב"ם כו', עד לאדמו"ר הזקן, מטרתו היא התעוררות להוספה עוד יותר בעבודת התורה והמצוות שהם יהיו בהתאם לזה, והוא גם נתינת כוח על זה. עד-כאן תוכן הדברים.

ויש להוכיח כן גם מדברי מהרי"ל – אבי מנהגי אשכנז – בסיום הלכות עשרת ימי תשובה אות כא:

בסוף הדרשה חזר הרב הנזכר [מהר"י סג"ל] ז"ל לכוונת הפרשה [אשר פתח בה] ודרש "ובא לציון גואל וגו'", שנתפלל אל ה' למהר הגאולה. ועל זה אמר קרא "הנסתרות לה' אלוקינו" (דברים כט, כח), רצה לומר הקיצים הם "נסתרות" עם השם יתברך שאין אדם יודע מתי קץ הגאולה (פסחים נד,ב – מ.מ.ל.) "והנגלות לנו" פירוש מכל מקום הקיצים גלויים [הם אצלנו לצפות אליהן בלי ספק] לנו. רצה לומר שנהיה מתפללים בעדם ונעסוק בתורה ובמעשים טובים למען ימהרם ברחמיו כמו שמסיים הקרא "לעשות את כל דברי התורה הזאת".

מקור הרקיקה

ב"היום יום" ט' טבת: "נוהגין בנוסח 'עלינו [=לשבח]' לומר: "שהם משתחוים להבל ולריק"... הרקיקה היא אחר האמירה. טעם הרקיקה, כי מדיבור מתהוה רוק, ואין רוצים ליהנות מרוק זה" (ונעתק גם ב'ספר המנהגים – חב"ד' עמ' 17 שם צויין גם: וראה ט"ז יורה דעה סימן קעט [ס"ק ה]).

וחשוב לציין כי המקור הראשון לרקיקה באמירת עלינו לשבח נמצא במהרי"ל [אבי מנהגי אשכנז כנ"ל] הלכות תפילה סעיף ג (במהדורת ירות"ו תשמ"ט עמ' תלח): "כשהיה אומר ב'עלינו לשבח' להבל וריק היה מקיא [=רוקק] פעם אחת כמו שנוהגין העולם".

[וכן היה מנהגו גם בתפילת ראש-השנה – כמובא שם ב"סדר מוסף של ר"ה" (עמ' רצז) "והפסיק מעט כשאמר להבל וריק, והיה מקיא – פעם אחת"].

לשקר בקול גדול

בכמה הזדמנויות הזכיר כ"ק אדמו"ר את הפתגם שמי שרוצה לשקר – חוזר על שקרו הגדול כמה פעמים ובתוקף הכי גדול ואז מתקבל השקר. ראה אגרות-קודש (כרך כז עמ' רסה): "אשר שקר קטן סופו להתבטל ודוקא שקר גדול ומוחלט אפשר שיהיה לו קיום לשנים ולדורות". וכן בתורת מנחם (כרך כח עמ' 63):

שכאשר רוצים לומר דבר שקר, יש להכריז זאת בקול גדול ומתוך ודאות, שאז לא יעלה בדעתו של איש ששקר הדבר, וככל שהשקר גדול יותר, יש לצעוק זאת בקול גדול וחזק יותר.

וראה גם שיחת ש"פ חיי שרה תשל"ט (שיחות קודש תשל"ט כרך א, עמ' 287).

ויש להצביע על מקור מפורש ברבינו יונה משלי כא,כט על הפסוק "העז איש רשע בפניו": כי איש רשע, כאשר יעיד דברי כזב, יחזק פניו למען יאמינו דבריו, כי יפחד פן יבינו דרכיו ויכירו בפניו כי שקר ידבר, כי דרך האדם להכלם מדבר שקר על כן יעיז פניו ביותר.

 ממעייני החסידות

פרשת שמיני

עגל בן בקר לחטאת (ט,ב)

להודיע שמכפר לו הקב"ה על-ידי עגל זה על מעשה העגל שעשה (רש"י)

נשאלת השאלה: הלוא בימי המילואים כבר הקריב אהרון קרבן לכפר על חטא העגל (תצווה כט, וברש"י שם) ואם-כן מדוע הוצרך לקרבן נוסף?

בספר התניא (איגרת התשובה פרק ד) מבואר שבכפרה יש שני עניינים: א) כפרת העוון, ב) שיהיה החוטא מרוצה וחביב לפני הקב"ה כקודם החטא (וכמו אדם שחטא כנגד המלך, שגם לאחר שפייס את המלך והמלך כבר מחל לו, שולח הוא דורון למלך כדי להיות מרוצה וחביב לפניו כמו קודם החטא).

ולפי זה, הקרבן שהקריב אהרון בימי המילואים השיג כפרה וסליחה (לנפש האדם), ואילו הקרבן שהקריב ביום השמיני היה בגדר 'דורון' (נחת-רוח לה' יתברך).

זה גם הדיוק "להודיע שמכפר לו הקב"ה": התורה מודיעה את חיבתו של אהרון, שחזר להיות "מרוצה וחביב לפניו יתברך כקודם החטא".

(לקוטי שיחות כרך כב, עמ' 19)

זה הדבר אשר ציווה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (ט,ו)

אמר להם משה לישראל: אותו יצר הרע תעבירו מליבכם, ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום. כשם שהוא יחידי בעולם, כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו... עשיתם כן – וירא אליכם כבוד ה' (תורת כהנים)

יש כאן שילוב מעניין של נגלה ונסתר. שכן הספרא נקרא 'החמור שבספרים', מפאת היותו מרובה בהלכות (תוספות ברכות יח), והנה לפנינו קטע 'חסידי' מובהק...

(לקוטי שיחות כרך ז, עמ' 304)

ויבא משה ואהרן אל אהל מועד (ט,כג)

למה נכנס משה עם אהרן? ללמדו על מעשה הקטורת. דבר אחר: כיוון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות . . ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער . . מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים, וירדה שכינה לישראל (רש"י)

"משה" – עניינו תורה, ככתוב: "תורה ציווה לנו משה".

"אהרן" – עניינו תפילה, כי התפילות הם במקום קרבנות, עבודתו של אהרון.

פירושו הראשון של רש"י, שאהרן נכנס ללמוד את מעשה הקטרת, רומז לנו שעבודת התפילה זקוקה לתורה. כלומר: גם בעת התפילה יש להרגיש את העניין בתורה שנלמד לפני התפילה. פירושו השני של רש"י, שמשה נכנס כדי להתפלל עבור אהרן, רומז על כך שלימוד התורה זקוק לתפילה, היינו שגם בעת הלימוד צריכים לחוש את החום וההתלהבות של שעת התפילה.

(משיחת ש"פ שמיני תש"מ)

ויבא משה ואהרן אל אוהל מועד (ט,כג)

למה נכנס משה עם אהרון? ללמדו על מעשה הקטורת (רש"י)

"קטורת" – עניינה "בחד קטירא אתקטרנא", דהיינו קישור וייחוד.

"ללמדו על מעשה הקטורת" – נמצא שמשה לימד את אהרון כיצד להתקשר עם הקב"ה בתכלית הדבקות והייחוד. ואף שאהרון כבר הקריב את קרבנות היום, שבאמצעותם בוודאי זכה לקרבת אלוקים ("קרבן" מלשון קירוב), בכל זאת צמאה נפשו להתקשרות ולדבקות העליונה של בחינת 'קטורת'.

(משיחת שבת-קודש פרשת שמיני ה'תש"מ)

ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם (ט,כג)

כל שבעת ימי המילואים... לא שרתה בו שכינה (רש"י)

מדוע אכן לא שרתה השכינה בשבעת ימי המילואים? והרי אף בימים אלו הקריבו קרבנות.

אלא גם בשבעת ימי המילואים שרתה השכינה במשכן, אך זו היתה דרגה באלוקות שנמשכה על-ידי עבודת ישראל. ואילו בשמיני למילואים היתה השראת השכינה מדרגה נעלית יותר – מבחינה כזו שאין עבודת ישראל 'מגיעה' לשם, והיא נמשכת מצד 'אתערותא דלעילא'.

לכן הגיע גילוי זה "אל כל העם", גם לאלו שהם בבחינת 'עם', מלשון 'גחלים עוממות'. שכן זו היא המידה: דווקא הגילויים הנעלים ביותר מגיעים עד למטה ביותר – "כל הגבוה יותר יורד למטה יותר".

זהו גם מה שבירכם משה "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (רש"י). כלומר: גילוי נעלה זה יגיע וישרֶה גם בכוח המעשה, שהוא הכוח התחתון ביותר שבאדם.

(לקוטי שיחות כרך ז, עמ' 237)

ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם (י,ב)

היום השמיני לחנוכת המשכן (שבו מתו נדב ואביהוא) שייך לחנוכה, שכן מלאכת המשכן נגמרה בכ"ה בכסלו, אלא שחנוכת המשכן נדחתה עד א' בניסן (ולכן קוראים בחנוכה את פרשת הנשיאים, פרשת חנוכת המשכן).

והרי רמז לחנוכת המשכן במילה 'חנוכה':

ח – יום שמיני למילואים, נו – בגימטרייה נד"ב (56), כה – בגימטרייה אביהו"א (25).

רמז שביום השמיני למילואים נסתלקו נדב ואביהוא.

(לקוטי לוי-יצחק לזוהר ב עמ' רסח)

מפרסת פרסה (יא,ג)

נאמר בספרים שפרסה סדוקה רומזת ל'קליפת נוגה', שיש בה גם טוב וגם רע. מכיוון שבהמה זו שייכת לקליפת נוגה, היא מותרת באכילה, שהרי ניתן הכוח לבררה ולהעלותה לקדושה (על-ידי אכילת בשרה וניצול כוח האכילה לעבודת-ה'). ואילו פרסה קלוטה מורה שהבהמה שייכת ל'שלוש קליפות הטמאות', שכולן רע, ואי-אפשר לבררה ולהכניסה לתחום הקדושה.

מוסיף על כך אדמו"ר ה'צמח-צדק':

זוהי משמעות הלשון 'קלוטה' – הניצוץ האלוקי שבבהמה זו נקשר ונקלט בה באופן כזה שאי-אפשר להוציאו ממנה. וזהו גם פירוש 'אסור' – הניצוץ אסור וקשור בתוך הדבר ואי-אפשר להעלותו.

ועוד אומר אדמו"ר ה'צמח-צדק':

פרסה סדוקה – רומזת לאדם שאכילתו ושתייתו ושאר מעשיו הגשמיים נחלקים לשניים: (א) האכילה עצמה, שהיא מעשה בהמי; (ב) הכוונה שהיא לשם שמים.

פרסה קלוטה – רומזת לאדם שאצלו גם כוונת האכילה היא בהמית, למלאות תאותו בלבד, כך שהאכילה והכוונה שוות.

(אור התורה ויקרא, עמ' מח)

 פרקי אבות

"ואם לא עכשיו, אימתי"

הוא היה אומר: אם אין אני לי, מי לי; וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתי (פרק א, משנה יד)

פירוש רבנו עובדיה מברטנורא:

אם אין אני לי – אם אין אני זוכה לעצמי, מי יזכה בשבילי. וכשאני לעצמי – ואפילו זכיתי לעצמי, מה הוא הזכות הזה, ובמה נחשב הוא, כנגד מה שאני חייב לעשות. ואם לא עכשיו – בעולם הזה. אימתי – כי אחר המוות אי-אפשר לזכות עוד. פירוש אחר: אם לא עכשיו בימי הבחרות, אימתי, שמא בימי הזקנה לא יעלה לידי.

פירוש כ"ק אדמו"ר:

במשנה י"ב הזהירנו הלל לקרב גם את ה"בריות" לתורה, ובהמשך לזה באות שלוש הוראות אלה.

"אם אין אני לי, מי לי" החובה על כל אחד לעסוק בעבודה הנ"ל בעצמו. ודאי שגם בלעדי ייעשו העניינים הצריכים להיעשות, אבל אם הוא לא ייטול חלק בזה, יאבד את הזכות.

"וכשאני לעצמי, מה אני" אם כי הוא בעצמו חייב לעסוק בזה, לא יעמיד הכול על דעתו, אלא יתייעץ עם אחרים.

"ואם לא עכשיו, אימתי" לא ידחה עבודה זו לכשיתפנה מעסקיו לאחר זמן, שהרי ייתכן שלאחר זמן יהיה כבר מאוחר מדי לעזור לזולתו.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני תשל"ז – בלתי מוגה)

יש לבאר מאמרים אלו, בדרך הצחות והרמז, בקשר לקרבן פסח. ובהקדים:

אמנם בימיו של הלל לא נהגו לומר פרקי-אבות בין פסח לעצרת, כמובן. אבל מכיוון שהתורה נצחית היא (לרבות מנהג ישראל שתורה הוא), צריך לומר שמאמרו של הלל בפרק הראשון דפרקי-אבות שייך ל(שבת הראשונה שלאחר) פסח.

ולפי זה: מסופר בגמרא, שבני בתירא היו מסופקים אם הפסח דוחה את השבת, והלל פסק להם שהוא דוחה את השבת, ואז מינוהו לנשיא עליהם. ומבואר במקום אחר בארוכה, שהפסח דוחה את השבת משני טעמים: א) להיות שיש בו (גם) הגדר של קרבן ציבור. ב) "זמנו קבוע" לי"ד בניסן.

והנה, מיד לאחר חג הפסח – לאחר מינויו של הלל כנשיא – לומדים את מאמרו ותורתו בקשר לקרבן פסח (שעל-ידי זה נתמנה לנשיא):

"אם אין אני לי, מי לי" – היינו שמהותו של הפסח הוא קרבן יחיד.

"וכשאני לעצמי, מה אני" – ביחד עם זה הוא זקוק לציבור (היינו, גדר של קרבן ציבור), כי באם היה רק קרבן יחיד, לא היה דוחה את השבת, והלל לא היה מקבל את הנשיאות –"מה אני".

"ואם לא עכשיו, אימתי" היינו שהפסח "זמנו קבוע", ולכן הוא דוחה את השבת.

(לקוטי שיחות כרך חי, עמ' 114)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

מאת: הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת שמיני
כ"ו בניסן

השכם בבוקר – אמירת תהילים בציבור. אחר-כך לומדים כשעה מאמר חסידות שיהיה מובן לכולם, ואחר-כך – התפילה1.

הפטרה: "ויוסף עוד דוד... וילך כל העם איש לביתו" (שמואל-ב ו,א-יט)2.

המולד: יום רביעי בלילה, אור ליום חמישי, בשעה 7 בערב, 5 דקות ו-15 חלקים.

הש"ץ נוטל בידו את ספר-התורה ומחזיקו בשעת ברכת החודש3.

מברכים החודש: ראש-חודש אייר4 ביום הרביעי וביום החמישי.

אין אומרים 'אב הרחמים'.

לאמירת 'אשרי' – מי שאמר ברכת החודש מוסר את ספר-תורה לאחֵר להחזיקו בישיבה, והציבור רשאי לשבת, ולאחר מכן נוטלו (הוא או אחר) בידו ואומר 'יהללו'5, והציבור (ובפרט המגביה6) עומדים ללוותו לארון הקודש.

התוועדות בבית-הכנסת7.

מי שלא הספיק לקיים את המנהג לשתות 'ארבע כוסות' באחרון-של-פסח [או בארה"ק בשביעי-של-פסח], ישלים זאת ב[התוועדות] שבת זו, מתוך שמחה וטוב לבב8.

ה'גזירה' על 'משקה'

בהתוועדות שבת-קודש פרשת שמיני תשכ"ג, בקשר לפסוק "יין ושכר אל תשת", השמיע הרבי שיחה בקשר להגבלות על שתיית 'משקה'9. בין השאר אמר שלא יעשו עליו 'קידוש', וגם כשעושים קידוש על יין, שישתו רק 'רוב כוס' ולא (כבד' כוסות דפסח) את כולה, ובנוגע לשמחה, אפילו שמחת חתן, וכן בסתם התוועדות חסידית, אפשר לומר לא יותר מאשר ג' פעמים 'לחיים', ושזה יהיה רק על כוסיות קטנות, באופן שכל ג' הפעמים יחד יכללו לא יותר מאשר 'רוב רביעית מצומצם'. כל זה בקשר לאלה שקודם גיל ארבעים (ובפרט לבחורים שהם עדיין קודם הנישואין, שבקשר אליהם יש טעמים נוספים מדוע עליהם להימנע משתיית 'משקה'), וגם אלו שלאחר ארבעים, שאז "משתי מעליא"10, עליהם למעט בזה, וצריכה להיות אצלם השתייה מיינה של תורה, שהיא פנימיות התורה.

"כל האמור לעיל הוא בנוגע לכל ימי השנה, הן בחול, הן בשבת והן ביום-טוב, וכן בנוגע לכל המקומות. רק בנוגע ליום אחד בשנה – פורים11 – איני רוצה להתערב"...

במקום אחר12, נדפסו שתי תשובות בעניין:

בעניין ה'היתר' שנטען כאילו ל'משפיע' מותר לשתות יותר מכפי ה'גזירה': מפיתוי היצר, כמובן, ובמילא – אין העצה לשמוע לפיתוי (שעל-ידי-זה יתגבר עוד יותר, ובמכל-שכן שלא יניח להתוועד באיזה פיתוי אחר, או גם בלא פיתוי), אלא הפכו.

ובמענה נוסף בעניין זה (הלשון אינו מדוייק): נבהלתי לשמוע, ובצנעה – גרוע מבפרהסיא.

במנחה אין אומרים 'צדקתך'.

קוראים פרק ראשון ממסכת אבות13.

אמירת פרקי-אבות (כלשון אדמו"ר הזקן בסידורו) באה בהמשך לתפילת מנחה, שעניינה אינו לימוד, וכלשון הידוע "אני מתפלל לדעת זה התינוק", ולכן גם היא אינה בגדר לימוד כל-כך. אך כדאי ונכון ביותר שכל אחד ואחד יקבל על עצמו, שנוסף לאמירת פרקי-אבות בכל שבת משבתות הקיץ, יוסיף וילמד בעיון משנה אחת (לכל הפחות) עם הפירושים דמפרשי המשנה, כל אחד לפי ערכו14.

יום רביעי
ל' בניסן, א' דראש-חודש אייר

[רבים ממנהגי ערב ראש-חודש וראש-חודש רוכזו בגיליונות קודמים].

מי שטרם בירך את 'ברכת האילנות', יזדרז לברכה היום15.

יום חמישי
א' באייר

ב' דראש-חודש.

יום שישי
ב' באייר

"תפארת שבתפארת", יום הולדת את כ"ק אדמו"ר מוהר"ש נ"ע, בשנת תקצ"ד16.

__________________

1)     ספר-המנהגים, עמ' 30.

2)     ספר-המנהגים, עמ' 33. לוח כולל-חב"ד.

3)     ורק אם הוא זקן וקשה לו להחזיקו משך-זמן, ייתן לאחר להחזיקו (המקורות נסמנו ב'בירור' בנושא שנדפס ב'התקשרות' גיליון תצו עמ' 17, עיי"ש).

4)     שמו של החודש נכתב בשני יודי"ן – אייר, דווקא. ובפרט על-פי המבואר, שאייר הוא "חודש שנולדו בו זיוותני עולם", הוא ראשי תיבות סוד המרכבה שלימה – אברהם, יצחק, יעקב, רחל (נחלת-שבעה ס"ז. מאורי-אור בערכו) – אג"ק כרך טו, עמ' קלו.

5)     כנראה אין הקפדה מי יאמר זאת – ראה 'התקשרות' גיליון רב"י עמ' 18,17, לקט מנהגי ביהכ"נ חב"ד בש"ק, שכתבו שהמגביה אומר 'יהללו' והרבי מחק זאת, ובנוסף – במוסף ציין "?" לפני המנהג, ובמנחה העיר "לא זהו הדיוק"). וראה בפסקי תשובות סי' קמט הערה 3.

6)     ראה שו"ע סי' קמט ס"א ופסקי תשובות שם ס"ק א.

7)     היום-יום, ל' ניסן.

8)     שיחת ש"פ קדושים, מברכים-החודש אייר ה'תשכ"ז ס"ג (שיחות-קודש תשכ"ז ח"ב עמ' 97).

9)     תוכן העניין בקצרה – בתורת מנחם תשכ"ג כרך לו, עמ' 351 (ובנסמן שם בהערה 122) ואילך.

10)   שבת קנב,א.

11)   ראה ע"ז בהרחבה במדור 'ניצוצי רבי' ב'התקשרות', גיליון תק"ב - פורים תשס"ד.

12)   'תשורה' לנישואין מוזיקנט-וולף, כפר-חב"ד, ל"ג בעומר תשס"ב, עמ' 52.

13)   ראה ב'התקשרות' גיליון רעח עמ' 17 אודות פסוקים וחלקי-פסוקים שבפרקי-אבות, שהורה הרבי שלא לאומרם עם שמות ה' כמות-שהם (ולכאורה כן צ"ל גם באמירת הגש"פ בשבת הגדול).

צ"ע מ"ט רגילים אצלנו (כ"כ גם ב'אוצר' עמ' רמד, וכן נהג הרבי) שא"א קדיש דרבנן אח"כ (ועד"ז אחר אמירת הגש"פ בשבת-הגדול, וקדיש-יתום אחר פסוקי הנשיאים [ראה במכתב הרבי הנדפס בסוף התהילים: "וכמש"כ הלבוש סי' קל"ב, אשר לעולם צריכים לומר קדיש לאחרי שאמרו פסוקים"] – עכ"פ צריך היה לדחות לאחריהם את הקדיש שאחרי התהילים, כמנהגנו בקדיש שאחרי שיר של יום ולדוד אורי וכו'), ובפרט שבשו"ע אדמוה"ז סו"ס נד נפסק שברייתא דר' חנניה נוספה כאן כדי לומר את הקדיש.

14)   ספר-השיחות תנש"א ח"ב עמ' 596,  664. הובא ב'שערי המועדים' ספירת-העומר, סי' לז. וראה גם 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א ח"ב ס"ע 62 שכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ אמר לרבי ללמוד או לומר פרקי אבות בש"ס ווילנא [כנראה רק בגלל המפרשים הנדפסים שם, כי יש כמה שינויים בנוסח אדה"ז בפרקי אבות שבסידור מהנוסחאות האחרים, ו"חייב אדם לומר בלשון רבו" – לקוטי-שיחות, כרך ו, עמ' 301, ועד"ז בשער-הכולל פ"ל ס"ג. וכמדומני שלא מצאתיו לע"ע נעתק ב'ביאורים לפרקי אבות'] "אבל לא באריכות". וכן מסופר ב'רשימות', חוברת קמג, עמ' 10, שהורה כן כ"ק אדמו"ר מהורש"ב לכ"ק אדמו"ר מהוריי"צ. ושם בחוברת ה', עמ' 28, מסופר שאדמו"ר מהורש"ב היה לומד פרקי-אבות בשבתות הקייץ – לפעמים ב' וג' משניות בכל שבת, ולכן נמשך אצלו לימוד זה כל הקיץ (ראה 'אוצר' עמ' רמה. ועיי"ש בנושא זה ממקורות נוספים, וכן תיווך מסויים בין זה להאמור בחוברת קפב, עמ' 20, שבכלל "למדו פרק" כל שבתות הקיץ).

15)   כיוון שהרבי ('שערי הלכה ומנהג' או"ח ח"א סי' קיד) מדייק מלשון 'סדר ברכת הנהנין' לאדמוה"ז (פי"ג סי"ד) שרק בימי ניסן יכולים לברך.

16)   תולדות חייו ב'ספר התולדות – אדמו"ר מוהר"ש' לכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו (בהוצאת קה"ת, ברוקלין תש"ז, תשנ"ז) ובפירוט נוסף, בספר בשם זהה של הרה"ח רא"ח שי' גליצנשטיין, בהוצאת קה"ת, כפר-חב"ד תשל"ו. וראה ב'רשימות היומן' עמ' רפב, רצט.


   

   
תנאי שימוש ניהול מפה אודותינו כל הזכויות שמורות (תשס''ב 2002) צעירי אגודת חב''ד - המרכז (ע''ר)