נושאים נוספים
	התקשרות 987 - כל המדורים ברצף
	בנוגע לנשמה, תורה ומצוות אין לגלות שליטה עלינו!
	בטוחים בניצחון המלחמה
	יסודתו בהררי קודש (ו)
	פרשת בלק
	"אלא במקום תורה"
	הלכות ומנהגי חב"ד

מה המקור להנהגת אדמו"ר הזקן להזיז את מחוגי השעון כדי להרוויח זמן לימוד? * הקשר בין מבצע כשרות למצב הנוער * כשגנבים בקשו להתיר נדר * האם רק בענייני אכילה "לא יאונה לצדיק" או שבכל עניין? * על מנהגי ישראל המובאים במקורות החסידות אף שלא הונהגו * ומה עלולה לגרום שתיית יי"ש מרובה? * אסמכתאות לדברי הרבי, רשימה שישית בסדרה

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

צדיק לומד מגנב

ב'היום יום' – ג' אייר נאמר כך:

גם המדות הלא טובות, או גם רעות אפשר להשתמש בהם לעבודת ה' על פי התורה, וכמו שהרה"צ ר' משולם זוסיא זצ"ל מהאניפאליא למד... מגנב... מעמיד עצמו בסכנה... אם לא הצליח בפעם הראשונה חוזר הרבה פעמים.

ראה מעין זה ממש גם ב'ספר חסידים' לר"י החסיד סימן קנה:

טוב לצדיק שרואה שהרשע מערים ערמה למצוא תאות נפשו לשעה אחת והוא פעמים משים נפשו בסכנה בעבור תאות נפשו בפעם אחת כגון הלסטים והגנבים כו' על ספק, ואני בעבור הקב"ה... על-אחת-כמה-וכמה שיש לו להערים!

בעניין "חוזר הרבה פעמים" מפורש במסכת עבודה זרה כו, א:

רב מנשה פגעו בו גנבים (ליסטין ישראל היו – רש"י). הלכו וניסו לגנוב עשרים ושתיים שנה ולא הצליחו, כיוון שראו כן הלכו תבעו לבטל נידויים "ושרא להו" [רבינו חננאל שם].

גניבה במילי דשמיא

אדמו"ר הזקן, כשלמד עם בנו של הרב המגיד – ר' אברהם המלאך – היה מחזיר את מחוגי השעון אחורנית כדי שהלימוד יימשך זמן ארוך יותר – ונימק ההיתר בדברי הזהר (ח"ב צג, ב) שיש הפסק (אתנחתא) בין תיבת "לא" מתיבת "תגנוב" ו"אי לאו דפסקא טעמא הוה אסיר אפילו למגנב דעתא דרביה וכו'".

כלומר, שלפעמים תגנוב [=בלי ה'לא' שלפניו], היינו, במילי דשמיא ובמילי דאורייתא (תורת מנחם כרך ז' עמ' 217. שם עמ' 224. התוועדויות תשד"מ כרך ב' עמ' 1365).

באמת מצינו בגמרא חגיגה יג, א שרב יוסף ביקש מסבי דפומבדיתא ללמדו מעשה בראשית, אף שנמנע ממנו ללמדם מעשה מרכבה אחר כך.

וראה גם 'ספר חסידים' סימן קנה (צוטט לעיל): "טוב לצדיק... בעבור הקב"ה... שיש לו להערים" ובהמשך דבריו:

"ואם גנבת תורה תעמוד לך" (ואין צורך לדחוק כמו שפירש ב'מקור חסד' שם אות כא).

לא לעזוב תפקיד השליח ציבור

בספר 'לשמע אוזן' (מהדורת תשמ"ט) עמ' רצד מסופר שהרבי לא נתן לר' זלמן דוכמן 'להשתחרר' מתפקידו כשליח ציבור בימים נוראים (הובא בגיליון תתקפה עמ' 8).

ולכאורה מקור לדברי הרבי בדברי רבי יהודה החסיד ב'ספר חסידים' סימן תשנ"ה:

ומעשה בזקן אחד שהיה רגיל להתפלל ביום-הכיפורים... פעם אחת לא היה הזקן בעיר כי הלך בסחורה והתפלל אחר ביום הכיפורים והזקן דאג כל השנה כולה ובאותה שנה כו' כי מצווה שאדם רגיל לעשותה ועובר מקפידים עליו וכו'.

והובאו הדברים להלכה בט"ז סימן תקפא סעיף ג: מזה הטעם נוהגים להדבר להתפלל התפילות שהוא רגיל בהם.

[במקום אחר (הערות וביאורים אהלי תורה נ.י. גליון תתה [ש"פ נח תשס"א] עמ' 89) ציינתי שאולי זהו המקור לדברי אדמו"ר הזקן באגרת-הקודש סימן ל:

"מודעת זאת מה שאמרו רז"ל כל הרגיל לבא לבית-הכנסת ויום אחד לא בא הקב"ה שואל עליו... וכן בכל המצות"].

הסיבה להידרדרות הנוער

בשנת תשל"ה, כשעורר הרבי אודות מבצע כשרות האכילה ושתייה (וטהרת המשפחה), עמד על תמיהת הציבור לנוכח הירידה וההידרדרות בדורות האחרונים, ותלה זאת באי הקפדה על אכילת מאכלות כשרים וכו' (לקוטי שיחות כרך יג עמ' 258; 260 ואילך).

מהראוי להצביע על דברים מפורשים כיוצא בזה שכותב ה'פרי חדש' (יורה דעה פא):

"לפי שבזמננו אין נזהרים מעניינים אלו רוב הבנים יוצאים לתרבות רעה, ורובם הם עזי פנים שבדור, ואין יראת ה' נוגעת בלבם, ואף אם יוכיחום על פניהם לאו בני קיבולי מוסר... ומי לנו גדול מאלישע בן אבויה אחר, שלא בא לאותו מעשה אלא לפי שאמו בהיותה מעוברת ממנו עברה ליד מקום שבישלו לעבודה זרה, והריחה והיתה צריכה לאכול ממנו והיה אותו המין מפעפע בה כארס של עכנאי...".

לא יאונה לצדיק

בשיטת התוספות (גיטין ז, א. וש"נ), שזה שאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים הוא דווקא בענייני אכילה, מבאר הרבי (לקוטי שיחות כרך ה' עמ' 187 הערה 23): "ויש להטעים זה על פי המבואר בתניא (פרק ח) אשר 'מכל מאכל ומשקה נעשה תיכף דם ובשר מבשרו'".

ויש לציין, כי כן ביאר גם בהגהות מוהריק"ש [הרב מהר"י קאשטרו – ראה 'שם הגדולים' מערכת ספרים ס"ק צו "ערך לחם"] לטור שו"ע יו"ד בתחלתו:

"ונראה לי הטעם מפני שהגוף מתהנה ממהות המאכל ואיך יהיה גוף הצדיק חתיכא דאיסורא".

מהי דעת רש"י בנידון? – מבאר הרבי (לקוטי שיחות כרך ה' שם) כי: 1) מלשון רש"י במשלי יב, כא "לא יאונה לצדיק כל אוון" "לא תזדמן לו עבירה בלי דעת" – "עבירה" סתם (וגם מלשון לשון הכתוב "כל אוון"), משמע שכן הוא בכל האיסורים.

2) רש"י בש"ס (יבמות צט, ב. כתובות כח, ב) שגורס "השתא בהמתן כו'" דלא כבתוספות שהשמיט שם הקושיא מבהמתן דלשיטתם רק בענייני אכילה קיימת השמירה, אבל רש"י לא השמיט זאת. משמע אפוא כנ"ל, שדעתו ששמירת ה' על הצדיק היא בכל האיסורים.

והנה, לכאורה מפורשים הדברים גם ברש"י במסכת חולין ה, ב ד"ה היכי מסתייע מילתא למיכל: "היאך יגרום שום שטן לפני צדיקים על ידי שוגג שום דבר עון".

אבל [נוסף לזה שפירוש זה קאי על הנאמר בגמרא בדבר מאכל, ואם כן לכאורה נסתלקה הראיה] יתכן שלא רצה כ"ק להזכיר פירוש רש"י זה שבצורה נדירה הזכיר "שום שטן".

למה נמנע הרבי?

כ"ק אדמו"ר נמנע פעם בפסח מלאכול מאכל שאמרו עליו בטעות [דרך צחות] שהוא "קניידלאך" [=כופתאות שהן ממאכלי שרויה] – ראה 'אוצר מנהגי חב"ד' ניסן עמ' מז (ובהע' 1).

והעירו על כך (הערות וביאורים אהלי תורה גליון תתקנט (י"א ניסן תשס"ח) עמ' 240) כעין זה מהמסופר במסכת עבודה זרה (לט, א) רבה בר בר חנה איקלע לאקרא דאגמא, קריבו ליה צחנתא (חילק. ויש אומרים שבלע"ז הוא "סארדין") שמעיה לההוא גברא דהוי קרי ליה באטי [והוא שם דג טמא. רש"י] אמר, מדקא קרי לי באטי, שמע מינה דבר טמא אית ביה, לא אכל מיניה [וסופו של הסיפור: לצפרא עיין בה, אשכח ביה דבר טמא, קרי אנפשיה לא יאונה לצדיק כל און, עד כאן. וראה שם לד, ב רש"י ד"ה חילק].

הפרזה בשתיית יי"ש

באיגרת כ"ק מיום י"ג מנחם אב תשי"ט (ספר השליחות עמ' 268):

שטעמו יי"ש יותר מעט מהמדה... מגונה הדבר (באם לא לומר ביטוי חריף יותר) מצד עצמו גם כן.

ויש להצביע על דברים שכותב אדמו"ר האמצעי – פוקח עיוורים פכ"ז:

"שכאשר שותין אותו מעט יותר מכפי מדה הראויה לו, אזי נעשה כמו שלהבת נדלק בו לכל התאוות רעות רחמנא-ליצלן, בקיצור יין-שרף שורף הלב והנשמה... אפילו אותן האנשים אשר המה נקיים מחטאים, יוכל להזיק אותם מאד... ויבואו לרוב מידות רעות ר"ל".

הלכה – ולא למעשה

בכמה מקומות כמו בתורת מנחם (כרך לה עמ' 336) מזכיר הרבי כי בדרושי חסידות (ושיחות רבותינו בכלל) נתבארו גם מנהגים של עדה קדושה בישראל, אף שאין מנהגנו כן.

ויש להצביע על דוגמה:

בלקוטי שיחות (כרך טז עמ' 578) נדפס מכתב הרבי על דבר אמירת תחינה בעת הדלקת נרות:

אדמו"ר הזקן... השמיט עניין זה... לא שמעתי לא הן ולא לאו, ולא ראיתי בבית הרב תפילת בקשה להדלקת נרות ולכן לא אתערב בזה.

וזאת אף-על-פי שב'לקוטי דיבורים' ז' אדר ב' ה'תש"ג נאמר: "התחינות שנשי ישראל אומרות לפני ואחרי הדלקת נרות שבת... שלפני ואחרי הפרשת חלה... כל המנהגים הללו הם תורה".