לפני פטירתו ביקש משה מהקב"ה למנות במקומו איש על העדה. בקשתו נאמרה בלשון שהוא מעין ציווי: "יפקוד ה' אלוקי הרוחות". חז"ל אומרים שהקב"ה השיב לו על כך בפרשת הקרבנות: "צו את בני ישראל".
מסביר רש"י שבמילה 'צו' רמז הקב"ה למשה: "עד שאתה מצווני על בניי" (למנות להם רועה), "צווה את בניי עליי" (שלא ימרדו בי). הקב"ה הורה למשה לצוות בתוקף את בני ישראל שיזכרו אותו ויפעלו פעולות ממשיות להתקשרות עם הקב"ה על-ידי עבודת הקרבנות: "את קרבני לחמי... תשמרו להקריב לי במועדו".
משל מבת מלך
כאן מתעוררות שתי שאלות: ראשית, כיצד העז משה לדבר אל ה' בלשון "יפקוד", שהוא מעין ציווי? ושנית, איך אפשר להשוות את בקשת משה, שהיא דבר הכרחי, כדי ש"לא תהיה עדת ישראל כצאן אשר אין להם רועה", לעבודת הקרבנות, שעניינה 'נחת רוח', עד שהקב"ה בא בטענה "עד שאתה מצווני על בניי, צווה את בניי עליי"?
כדי לתרץ זאת רש"י מביא משל מבת מלך שעמדה להיפטר מהעולם, "והייתה מפקדת לבעלה על בניה". ענה לה הבעל שיש חשש שהבנים "ינהגו בי מנהג ביזיון". לכן עליה לזרזם ולהזהירם שיכבדוהו. וכיצד? יאכילוהו לחם : "את קרבני לחמי".
תביעה תקיפה
משה רבנו נמשל ל'בת מלך', שאמנם במשך ימי חייה היא מבטלת את עצמה לפני בעלה, אבל בבוא עת פטירתה מתעורר בה התוקף של היותה 'בת מלך', ולכן היא תובעת בתקיפות מבעלה על בניה. כך עמד משה רבנו בתוקף ותבע מהקב"ה שימנה רועה לעדת ישראל.
משיב הקב"ה למשה את תשובת ה'בעל', שיש חשש שהבנים "ינהגו בי מנהג ביזיון". הלוא בני-ישראל כבר חטאו כמה פעמים ועברו על ציוויו של הקב"ה, ולכן צריך שמשה רבנו יזהירֵם ויצווה אותם על תפקידם למלא את רצון הבורא. עבודת הקרבנות אינה בבחינת מותרות ותענוג, אלא עניין חיוני והכרחי, ולכן הקב"ה דורש ממשה לדאוג למילוי תפקיד זה קודם שהוא דואג למינוי רועה לעם ישראל תחתיו.
קשר נצחי
המשל הזה מלמדנו שהקשר שבין יהודים לקב"ה הוא כמו קשר של בנים לאביהם, "בנים אתם לה' אלוקיכם". זה קשר תמידי ונצחי, שאין בו שינויים. לכן הוא צריך לבוא לידי ביטוי ב'קרבן תמיד', העולה לה' מדי יום ביומו, והוא הפועל "נחת רוח לפניי", עד שהוא בבחינת 'לחמי', לחמו של הקב"ה.
התפילות הן "במקום תמידים". יכול יהודי לחשוב שלא יקרה דבר אם יחסיר תפילה אחת ביום חול. מלמד אותנו המשל שהקב"ה מבקש ממשה "צווה את בניי עליי", להקפיד להקריב "שניים ליום... תמיד", ושהקרבן הוא 'לחמי', ועד שזה חשוב יותר ממינוי רועה לבני-ישראל. מזה מובן כמה חשובה תפילה של כל יהודי, בין ביום רגיל בין בימים המיוחדים שבשנה, שעל-ידי זה נעשֶה "נחת רוח לפניי שאמרתי ונעשָה רצוני".
(לקוטי שיחות כרך יג, עמ' 99) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
