במשך שלוש-מאות שנות קיומה של עיירתנו, בילקה שבצ'כוסלובקיה, לא אירע בה כל מקרה של המרת דת או נישואים מעורבים. מאז ומיוךפ הפרידה מחיצה בין יהודי העיירה לתושביה הגויים. קשה לדעת אם זה היה בזכות החינוך הטוב והקפדני שספגו בני העיירה, או מפני שנאת הגויים את היהודים, שהרחיקה אותם מהם.
רוב היהודים בבילקה התגוררו במרכז העיירה, משני צידי הכביש הראשי, אך היו כמה משפחות שהתגוררו בשולי העיירה ועסקו בחקלאות. הללו החזיקו משק ואת תוצרתו היו מובילים למרכז העיירה, ומוכרים אותה בדרך כלל ליהודים.
אחד החקלאים האלה היה ר' איציק-הירש טייכמן. הוא היה אדם פשוט, אך יהודי ירא-שמים. כל אשר קיבל בחינוכו מאבותיו דאג לקיים, מצווה קלה כחמורה. אשתו נהגה מדי בוקר להוביל תוצרת חלב מהמשק אל בתי היהודים במרכז העיירה. לא אחת התלוננה גב' טייכמן על גורלם, שנאלצו לדור בסביבה גויית, הרחק מהמרכז היהודי.
בת יחידה הייתה לבני הזוג טייכמן, מרים שמה. הם תלו בה את תקוותם לגדלה כבת ישראל כשרה, והשקיעו בחינוכה ככל שיכלו. מרים, שנהגה להתלוות אל אימהּ בכל בוקר ולסייע לה בהבאת החלב אל בתי היהודים, הייתה נערה טובה ונאה, שזכתה להערכת כל רואיה.
יום אחד הבחינו הוריה של מרים כי דבר-מה מתחולל בקרבה. היא התכנסה בתוך עצמה, ואת חדוות הנעורים תפסו תוגה ועצב. בשלב מסוים סירבה לצאת עם אימהּ לחלוקת החלב. הדיכאון השתלט עליה.
ר' איציק-הירש ואשתו היו שבורים מאוד. הם ניסו לדובב את בתם בניסיון לגרום לה לספר את אשר מעיק עליה, אך מרים נשכה את שפתיה ולא דיברה.
פעם אחת, כאשר דחק בה אביה והתחנן לפניה לגולל את אשר על ליבה, פתחה מרים את פיה, ודבריה הנחיתו מהלומה נוראה על הוריה.
מול בית משפחת טייכמן התגוררה משפחה לא-יהודית ולה כמה בנים. הגדול שבהם היה בן גילה של מרים. הוא היה בחור גבוה ונאה, שרירי וחזק. הצעיר נתן את עיניו במרים. הוא חיפש עילות לבקר בבית משפחת טייכמן ולקשור שיחה עם מרים. לא איחר היום והצעיר אמר לה כי הוא רוצה – לא פחות – לשאתה לאישה.
מרים נבהלה. היא הבהירה כי יהודייה היא וכי הדבר לא ייתכן, אולם הבחור לא הִרפה. הוא פרש את רשתו לרגלי הנערה, עד שהלכה שבי אחריו. כל אותה עת לא ידעו הוריה דבר על הסערה המתחוללת בלב בתם האהובה.
מרים פרצה בבכי מר ואמרה להוריה: "ניסיתי בכל כוחי להסיח את דעתי ממנו, אך אינני יכולה. אם לא אוכל להינשא לו, טוב מותי מחיי".
הוריה של מרים שמעו את הדברים כהלומי רעם. הם ניסו לדבר על ליבה של בתם ולשכנעה לזנוח את השטות שאחזה בה, אך תחנוניהם לא הועילו. היא כבר החליטה להינשא לשכן הגוי.
בצר להם פנו ההורים אל רב העיירה, הרב נפתלי-צבי וייס, שהיה אף הוא נרעש מהמקרה החמור, שמעולם לא אירע בעיירה כמותו. ר' איציק-הירש התייפח לפניו כילד. "רבי!", זעק, "מדוע מגיע לי עונש כזה? אנא הצל את בתי!".
הרב ביקש להזמין את הנערה אליו לשיחה, ולאחר הפצרות רבות נעתרה ובאה. הרב תיאר לפניה את החרפה שהיא ממיטה על עצמה, על הוריה, ועל הקהילה כולה, והזכיר לה את אזהרת התורה "לא תתחתן בם".
הרב פנה אל מצפונה – כיצד תוכל להביט בפני הוריה אחרי דבר נורא כל-כך?! אך הנערה הייתה נחושה בהחלטתה ודברי הרב נפלו על אוזניים ערלות. לבסוף אמרה: "הפור כבר נפל, זה גורלי. אך דבר אחד אני מבטיחה: לעולם לא אמיר את דתי. אשאר יהודייה!".
כשהאב ובתו צעדו בחזרה לביתם כבר הייתה שעת לילה מאוחרת. הם לא החליפו מילה ביניהם. הרגשתם הייתה כי נפרדו דרכיהם.
כמה ימים לאחר מכן עזבה מרים את הבית. בחתונתה לא השתתפו הוריה ואיש מיהודי בילקה. בעוד הגויים חגגו את הצלחתם לצוד ברשתם נפש יהודית, היו הימים האלה ימי אבל להורים השבורים, והם נשאו את כאבם כל חייהם.
הזוג הצעיר בנה את ביתו באזור מרוחק של בילקה. מרים ילדה שלושה בנים. במרוצת השנים נפוצו שמועות סותרות. היו שסיפרו כי השניים מסתדרים יפה, אך היו שטענו כי בעלה הגוי נוהג אלימות במרים וכי היא מצטערת על המעשה הנמהר שעשתה, אך כבר אין לה דרך חזרה.
באסרו חג הפסח תש"ד (1944) עלה הכורת על קהילת בילקה. כל יהודי העיירה גורשו אל גטו ברהובו (ברגסס), ובתוכם ר' איציק-הירש טייכמן ורעייתו. כעבור שישה שבועות הועמסו על קרונות משא ונשלחו לאושוויץ.
בעודם נדחסים ברכבת לא האמינו יהודי בילקה למראה עיניהם. מלוּוים בקלגסים הונגרים הובלו מרים ושלושת ילדיה אל הרכבת והוכנסו אליה בכוח. נישואיה לבעלה הנוצרי כתריסר שנים לא הועילו לה, והיא נשלחה לאושוויץ עם כל היהודים.
כפי שהבטיחה כך קרה. היא נשארה יהודייה ומתה כיהודייה.
(סיפורו של הד"ר משה אביטל, יליד העיירה בילקה) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
