מאמרים נוספים בפרשה
	יהודי הוא כמו שם
	זרעי הגאולה בהתחלת הגלות
	החיבה הכפולה
	ירידה אחר ירידה
	עבודת ה"לבנים" של יהודי
	לא למרר את החיים
	תמציתה של התפיסה המצרית
	חינוך בא בעמל וביגיעה
	להיות "מסודר" בחיים
	יום לידתו של משה
	האחדות - תנאי לגאולה
	כוחו של ביטחון
	כסף וזהב כשכר עבודה
	משה נותן כוח למשיח
	גלגוליו של חמור
	בן גדול ובן קטן
	פרעה רוצה להפריד תורה ממדינה
	"עבודת פרך" ברוחניות
	לא לבלבל את התפקידים
	הגבהת היד בכיוון החיובי

למה הרעותה לעם הזה (שמות ה,כב)

בסיום הפרשה מתארת התורה את החרפת השעבוד של עם-ישראל, עד כדי כך, שמשה רבנו זעק אל ה'¹: "למה הרעותה לעם הזה!". על כך באה התשובה בתחילת הפרשה הבאה²: "וארא אל אברהם... ושמי ה' לא נודעתי להם". כלומר, עד כה לא נתגלה הקב"ה בכל עוצמת התגלותו. זו אפוא מטרת השעבוד הגובר - כדי לזכות להתגלות הגדולה של "שמי ה'".

וכך ממשיך הקב"ה ואומר³: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים... וידעתם כי אני ה'". דווקא על-ידי גלות מצרים נעשו בני-ישראל ראויים לקבלת ההתגלות הגדולה של שם הוי', במעמד הר-סיני.⁴

זעקה נצחית

כלל בתורה הוא, שכל פרט בה אמיתי ונצחי. מכאן, שגם שאלתו-זעקתו של משה רבנו - אף-על-פי שהקב"ה השיב עליה תשובה - היא שאלה נצחית. זעקתו של משה רבנו מלמדת אותנו, שגם כשיש הסבר על אריכות הגלות, בכל-זאת יש מקום לשאלה ולזעקה מצד עם-ישראל - "למה הרעותה לעם הזה!".

אמנם כדי לזכות להתגלות הגדולה של הקב"ה יש צורך בתהליך של בירור וזיכוך, אבל הזעקה של עם-ישראל היא - למה הזיכוך הזה חייב להיות דווקא על-ידי גלות קשה כפשוטם של דברים?! למה אי-אפשר להסתפק בזיכוך רוחני וב"עבודה קשה" במישור הנפשי?!

עמל במקום עמל

תורת החסידות מסבירה⁵, ששעבוד מצרים יכול להיות גם בצד הרוחני, וכך היא מפרשת את הפסוק~6: "וימררו את חייהם" - היא התורה, כי היא חיינו; "בעבודה קשה" - זו קושיה; "בחומר" - זה קל-וחומר; "ובלבנים" - זה ליבון ההלכה; "ובכל עבודה בשדה" - זו הברייתא.

כלומר, עמל התורה יכול להיות שקול לעמל הגלות כפשוטה. וכך אפשר להחליף את היגיעה של הפרנסה⁷ ושל ההתמודדות עם טרדות העולם - ביגיעה בתורה. זו אפוא הטענה: אם נגזר עלינו לעבור בירור וזיכוך על-ידי עמל ויגיעה, מדוע חייב העמל הזה להיות עמל גשמי ויגיעה גשמית, ולמה אי-אפשר להחליף זאת בעמל וביגיעה רוחניים!

לשבור את ההרגל

אין זו רק טענה, אלא אפשר להמיר בפועל עמל גשמי בעמל רוחני. למשל, הגמרא אומרת שמשמעותה של עבודת הפרך במצרים הייתה, שהמצרים הטילו עבודת גברים על נשים ועבודת נשים על גברים. ולכאורה, מה הקושי לגברים, והלוא עבודת נשים קלה יותר? אלא מאחר שלא היו רגילים בה, הייתה זו להם עבודת פרך.

כך יכול יהודי להמיר את עבודת הפרך של הגלות על-ידי עבודה רוחנית שאינה כפי הרגליו. לכן אומרת הגמרא⁸, כי השונה את פרקו מאה פעמים אינו נחשב עובד אלוקים, מאחר שזו הייתה הרגילות בימיהם, אבל השונה את פרקו מאה פעמים ואחת - נקרא עובד אלוקים, כי בכך שבר את הרגליו.⁹ עבודה זו יכולה לבוא במקום הגלות כפשוטה, ולהכין אותנו לקראת ההתגלות הגדולה של הגאולה.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך א, עמ' 115)

----------

1) ה,כב.

2) שמות ו,ג.

3) שם, ו,ו-ז.

4) תורה אור נו,ד.

5) שם מט,א.

6) שמות א,יד.

7) שזהו עיקר הגלות (תורה אור ח,ד).

8) חגיגה ט,ב.

9) תניא פרק טו.