מאמרים נוספים בפרשה
	להרים את הראש
	מתוך השבירה צומחת העלייה
	שלמות של יהודי
	יהודי בלי הקב"ה הוא "מחצית"
	קבלת-עול מתוך התלהבות
	לא להיבהל מכפייה
	צדקה כמו אש
	המראות שנתקדשו
	לשמור על הפנים
	נשמה יתרה בשבת
	גם בשעת החטא נשאר היהודי נאמן לה'
	לא לחפש תחליפים
	גם שברי הלוחות הונחו בארון
	שישה מגורשים ואחד בורח
	הפתרון לשכחה – לזכור
	ארבעים יום בהר-סיני
	להחליט: לכאן או לכאן
	לשטוף את מה שנדבק
	להתרחק מאכזריות
	מה עושים כשהשכינה עוברת

ועשית כיור נחשת (שמות ל,יח)

פרשת-השבוע¹ מצווה על עשיית כיור הנחושת, שבמימיו היו הכוהנים רוחצים את ידיהם ואת רגליהם לפני כניסתם למשכן. הכיור נעשה מה"מראות הצובאות", מראות הנחושת ששימשו את הנשים בעת התקשטותן - ואותן נידבו למשכן.

מספר על כך המדרש²: "היה מואס משה בהן (במראות), מפני שעשויים ליצר הרע. אמר לו הקב"ה: קבל, כי אלו חביבין עליי מן הכול - שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות (ילדים רבים) במצרים".

קדושה בחומר

הכיור, אף-על-פי שהוא "חלק בבניין הבית", נבדל מכלי-המשכן האחרים. הוא עמד מחוץ למשכן³, וגם הציווי עליו נאמר בנפרד מהכלים האחרים. תרומת ה'מראות' (בעבור הכיור) אף אינה נמנית בתוך נדבות המשכן שבפרשת פקודי. על-אף זאת הייתה בו מעלה מיוחדת, ולכן התחבב על ה' "מן הכול".

מהי באמת מעלתו הגדולה של הכיור? הדבר יובן לאור ייעודו הפנימי של המשכן. על-ידי הקמת המשכן התחדש דבר נפלא - "ושכנתי בתוכם"⁴: הקדושה העליונה שורה בתוך עולם החומר. בני-ישראל לקחו חומרים גשמיים - זהב, כסף, נחושת - ועשו מהם משכן לקב"ה. בכך באה לידי ביטוי תכלית הבריאה: "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים"⁵ - שהקב"ה ישכון ויתגלה בעולם התחתון והנחות.

משה רצה יותר

מבחינה זו היה לכיור יתרון מיוחד. הוא, יותר מכל דבר אחר, סימל את הדרך שבה יורדת הקדושה העליונה ומתלבשת גם ברבדים התחתונים ביותר של המציאות - עד ה"מראות הצובאות", ש"עשויות ליצר-הרע". על-ידי עשיית הכיור נתקדש גם הדבר הנחות הזה, ודרכו האיר האור האלוקי.

אם-כן, למה מאס משה ב"מראות הצובאות"? משום שמשה רבנו עמד בדרגה רוחנית גבוהה ביותר⁶, עד שלגביו גם החומרים הגשמיים הרגילים כבר היו נחותים דיים כדי שיושלם הייעוד של "דירה בתחתונים". הוא רצה להעלות למדרגה זו את עם-ישראל כולו, ולכן הפריעו לו ה"מראות הצובאות", שבמושגיו היו נחותות מדי.⁷

לא להירתע

אולם הקב"ה השיבו, שבמשכן חייב להיות גם הדבר הירוד ביותר, ש"עשוי ליצר-הרע". ואדרבה⁸: דווקא כאשר מביאים את הקדושה עד לדיוטה התחתונה ביותר, ועושים ממנה "דירה לו יתברך" - דבר זה חביב על הקב"ה "מן הכול".

זה מה שמלמדנו הכיור: לא להירתע מפיתויי היצר-הרע, וגם לא להתייאש בגין דברים ירודים שקרו בעבר. להפך, כשם שעל-ידי הכיור "רחצו את ידיהם ורגליהם" - כך גם אנו, על-ידי ש'נרחץ' מעלינו את כל הדברים הבלתי-רצויים, עד שגם הם עצמם יתהפכו לקדושה - הרי זה חביב לפני ה' עוד יותר מהעבודה שבתוך אוהל-מועד.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ו, עמ' 196)

----------

1) ל,יז ואילך.

2) תנחומא פקודי ט. הובא ברש"י שמות לח,ח.

3) רש"י שמות ל,יח (מזבחים נט, ריש עמוד א). ולהעיר מראב"ע על הפסוק.

4) שמות כה,ח.

5) תנחומא נשא טז. וראה גם במדבר רבה פרשה יג,ו.

6) "נסתכל באספקלריא המאירה" (יבמות מט,ב).

7) אספקלריא שאינה מאירה (ראה אור התורה ויקהל עמוד ב'רכה ואילך רס"ב. וראה גם אור התורה בא סוף עמוד שכט).

8) ראה באריכות דיבור המתחיל "באתי לגני" תשל"א.