מאמרים נוספים בפרשה
	אפשר לנצח בלי מלחמה
	מלחמות חובה ורשות
	שני אויבים, מקור אחד
	כוחה של "מצווה קלה"
	שכר המצוות - עכשיו או לעתיד?
	כשיוצאים לדרך צריכים "מעקה"
	צריך מעקה בחיים
	לקרב בלי להתנשא
	אחדות והפרדה
	עבודה בלי טרדות
	איך יכול הקב"ה "לגרש"?
	הקב"ה אינו נפרד מישראל
	לא למהר "להתגרש"
	דבקות באלוקות ופרישות מתאוות העולם
	יהודים כפועלי ה'
	משפט צדק - חד משמעי
	בלי כוונה
	לזכור כדי להשכיח
	לא לערבב כוחות נפשיים
	מלחמה לשם זיכוך

לא תחסם שור בדישו (דברים כה,ד)

אחד הציוויים בפרשתנו הוא¹: "לא תחסום שור בדישו" - איסור לחסום את פיו של שור בשעה שהוא עובד בדישת התבואה.² כאשר משתמשים בשור לצורך דישה, אסור לחסום את פיו ויש לאפשר לו לאכול תוך כדי העבודה.

איסור זה מעורר שאלה מעניינת: מה הדין במקרה ששור מקצר לעצמו את הדרך ועובר על תבואה, בלא שיש לבעליו כוונת דישה, אבל בפועל התבואה נידושה על-ידי הילוכו של השור; האם מותר אז לחסום את פיו?

אומר רבנו הזקן בסיום השולחן-ערוך שלו³: "פרות המהלכות על התבואה לפי שירט להם הדרך, אינו עובר על 'לא תחסום' אם חסמן, אף-על-פי שהתבואה נידושה מאליה דרך הילוכן עליה, הואיל ואינו מתכוון להעבירן בשביל כך". ומוסיף רבנו הזקן: "וכן כל כיוצא בזה".

חידוש הלכה

בעניין "אינו מתכוון"⁴ יש כלל, שאין הדבר חל במצב שאין אפשרות לעשות את המעשה בלא שייעשה האיסור. הכינוי הרווח על כך הוא: "נכרת ראשו ולא ימות?".⁵ אדם הכורת ראישה של בהמה אינו יכול לטעון שלא נתכוון להורגה, וכך בכל פעולה.

אולם בעניין הדישה, אף-על-פי שהפרות אינן יכולות שלא לדוש את התבואה בשעת הליכתן עליה, הרי מאחר שאין כוונתו לדישה, לכן גם כשנוצרת פעולה של דישה אין הוא עובר איסור אם חסם את פיהן. זה החידוש שיש בהלכה זו, ורבנו הזקן מוסיף כלל, שזה הדין ב"כל כיוצא בזה".

מצווה וכוונה

הלכה זו מלמדת אותנו הוראה בעבודת ה':

בעניין עבירות, ההלכה היא שאין אדם עובר עבירה אם "אינו מתכוון". לעומת זאת, בקיום מצווה יש כמה סוגים של מצוות שאדם מקיים⁶ גם אם לא הייתה לו כוונה לקיים מצווה. יתרה מזו: יש מצוות שאפילו אם הכריחוהו לקיים את המצווה - יצא ידי חובתו ועשה מצווה.

לכאורה היה צריך להיות להפך: מצווה עניינה חיבור בין האדם לבין הבורא (מצווה מלשון 'צוותא' עם הקב"ה). מכיוון שהאדם מצד עצמו הוא גשמי וחומרי ורחוק מאור ה', דרושה לכאורה כוונה מיוחדת מצידו כדי שייווצר הקשר עם הקב"ה. לעומת זאת, כדי להיפרד מהקב"ה לא דרושה שום כוונה, שכן זה מצבו הטבעי של האדם.

קשר פנימי

כאן באה לידי ביטוי מהות הקשר בין יהודי לקב"ה:

יהודי פותח את יומו באמירת "מודה אני", ובכך הוא קושר את עצמו עם הקב"ה למשך כל היום. כל מעשה שהוא עושה במשך היום הוא חלק מהתקשרותו עם הקב"ה. אם חלילה הוא עושה מעשה של פירוד, כל עוד אין ודאות שכוונתו להיפרד מהקב"ה, אנו מעמידים אותו על חזקתו הראשונית.

ואף-על-פי שיש יהודים שגם אינם אומרים "מודה אני" ואף שרויים כל היום באווירה של פריקת-עול, הרי האמת היא, שתחושה זו היא חיצונית בלבד. יהודי, בעצם מהותו, קשור עם הקב"ה. נשמתו דבקה בקדושה ורק "יצרו הוא שאנסו", ולכן כשהוא עושה מצווה, נוצרת אחדות בינו לבין הקב"ה עד האחדות המוחלטת של עם-ישראל עם הקב"ה, בביאת משיח-צדקנו.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1123)

----------

1) דברים כה,ד.

2) בבא קמא נד,ב.

3) הלכות שאלה ושכירות וחסימה סעיף כב.

4) שולחן ערוך אדמו"ר הזקן אורח חיים סימן שלז.

5) שבת עה,א. ושם נסמן.