מאמרים נוספים בפרשה
	יהודי מחפש תמיד את הנס
	"מצורע" - המצב שלפני הגאולה
	למה המשיח נקרא "מצורע"?
	כשהקב"ה ישיב אליו כל יהודי
	גודל חביבותו של יהודי
	כל מילה מדוייקת
	לכפר על הזולת
	למצוא את המטמון
	לעולם יש תקנה
	יהודי, בפנימיותו, נשאר טהור
	מהנגע באים לגילוי המטמון

על פי שנים עדים (דברים יז,ו)

בפרשתנו מופיע הציווי: "על-פי שניים עדים או שלושה עדים יומת המת".¹ מכאן למדו חז"ל², שרק שני עדים יכולים להביא לידי דיני נפשות או עונש מלקות. אפילו הודאתו של החוטא עצמו לא די בה להטיל עליו עונשים אלה.

וכך פוסק הרמב"ם³: "גזירת הכתוב היא, שאין ממיתין בית-דין ולא מלקים את האדם בהודאת פיו, אלא על-פי שניים עדים". אולם הלכה זו היא רק בדיני נפשות או מלקות, ואילו בדיני ממונות יש להודאת האדם תוקף גדול ביותר - "הודאת בעל-דין כמאה עדים".⁴

הגוף כפיקדון

אמנם הרמב"ם מגדיר הלכה זו 'גזירת הכתוב', אך מפרשי הרמב"ם נותנים לה 'קצת טעם'. לדבריהם, ההסבר טמון בכך, שהאדם אדון על רכושו, ולכן הודאתו יכולה לחייבו ממון; אולם אין האדם אדון על גופו, ולכן אין בכוחה של הודאתו לחייבו מלקות או להטיל עליו דין מוות.

גופו ונפשו של האדם לא נמסרו לבעלותו. אין הם אלא בבחינת פיקדון, והאדם חייב לשמור על גופו ועל חייו. לכן נפסקה ההלכה ש"אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו".⁵ הגוף אינו של האדם אלא של הקב"ה, ואין לאדם הזכות לפגוע בדבר שאינו שלו או לחייבו בעונש.

ניתנה הרשאה

ההבדל הזה בין הגוף והרכוש דורש ביאור. הלוא העולם כולו הוא של הקב"ה, ככתוב: "לה' הארץ ומלואה".⁶ גם ממונו של האדם הוא בעצם של הבורא, כפי שאומר הקב"ה: "לי הכסף ולי הזהב".⁷ אם-כן, מדוע יש הבדל בין גופו של האדם לבין ממונו?

התשובה היא, שיש הבדל בהרשאה שנותן הקב"ה לאדם בענייני גופו ובין ההרשאה בענייני ממונו. אמנם הכול של הקב"ה הוא, אבל את הממון הוא נותן לאדם באופן שהאדם נעשה בעלים על הממון ורשאי להחליט מה לעשות בו; ואילו את הגוף לא נתן הקב"ה לבעלותו של האדם, אלא מסרו לו כפיקדון בלבד, ולא ניתנה לאדם הרשות לעשות בגוף כרצונו. לכן גם אין בכוחו לחייבו בעונש על-פי הודאתו.

אין עוד מלבדו

עם זאת, גם בענייני ממון נדרש האדם להכיר בשליטתו המלאה של הקב"ה על כל המציאות. מסופר על אחד מגדולי חסידיו⁸ של רבנו הזקן, בעל ה'תניא', שהיה סוחר עצים גדול. פעם ערך את חשבונותיו וכשסיים את החשבון ורשם את המילים 'סך הכול' - כתב בפשטות: "אין עוד מלבדו".⁹

זו הייתה תחושתו האמיתית של חסיד, שגם בשעה שהוא עסוק בעסקיו ומנהל את חשבונותיו, הרי 'סך-הכול' הוא - "אין עוד מלבדו". על-ידי הכרה כזאת מגלים את האמת של הבריאה ומכינים את העולם לייעודו בזמן הגאולה, כאשר הכול יראו בעיני בשר ש"אין עוד מלבדו".

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך לד, עמ' 106)

----------

1) דברים יז,ו.

2) סנהדרין לז,ב.

3) הלכות סנהדרין סוף פרק יח.

4) גיטין מ,ב. וש"נ. וראה רדב"ז שם.

5) שולחן ערוך אדמו"ר הזקן חושן משפט הלכות נזקי גוף ונפש סעיף ד.

6) תהילים כד,א. וראה ברכות לה, סוף עמוד א.

7) חגי ב,ח.

8) החסיד ר' בנימין קלעקצער. ראה גם ספר השיחות תרפ"ו עמ' 100 ובהנסמן שם.

9) לשון הכתוב דברים ד,לה. וראה באריכות תניא חלק ב פרק ג.