תמחה את זכר עמלק (דברים כה,יט)
בשני מקומות בתורה מדובר על מחיית זכרו של עמלק - בפרשת בשלח ובפרשתנו. בפרשת בשלח נאמר: "כי מחה אמחה את זכר עמלק". כלומר, הקב"ה ימחה את זכרו. לעומת זאת, בפרשתנו מופיע הדבר כציווי לעם-ישראל: "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים".
הציווי הזה שבפרשתנו דורש הבהרה. איך אפשר לשלוט בזיכרון הקיים במחשבתו של אדם ובמחשבתם של אנשים אחרים "תחת השמים"? כאשר הקב"ה מבטיח שהוא ימחה את זכרו של עמלק, הדבר מובן, שהרי הקב"ה כל-יכול והוא שולט גם בתודעתם ובמחשבותיהם של בני-האדם, אבל איך יכול האדם לעקור זיכרון ממחשבתו?
חובה לזכור
יתרה מזו: עצם ההתייחסות המפורטת של התורה לעמלק עומדת לכאורה בסתירה לציווי למחות את זרעו. הלוא התורה עצמה מספרת על עמלק בכמה מפרשיותיה, והיא אף מזהירה: "זכור את אשר עשה לך עמלק"?!
ברור אפוא שעצם הזיכרון של מעשי עמלק לא זו בלבד שאינו עומד בסתירה לציווי למחות את זכרו, אלא זו חובה המוטלת על עם-ישראל לזכור בכל עת "את אשר עשה לך עמלק". משמעות הציווי "תמחה את זכר עמלק" היא, למחות את כל הדברים המזכירים את שמו של עמלק, "שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק הייתה".
רק זכר שלילי
במילים אחרות: התורה מצווה אותנו שלא להשאיר לעמלק שום זכר חיובי, או אפילו זכר סתמי, כמו בהמה ששמו של עמלק נקרא עליה. הזיכרון היחיד שמותר ואף מצווה להשאיר לעמלק הוא הזיכרון השלילי - "תמחה את זכר עמלק".
וכך מצאנו מנהג לכתוב את שמו של עמלק על חתיכות עץ או אבן, ובפורים, כשקוראים את מגילת אסתר ומזכירים את שמו של המן (מזרע עמלק), מקישים הילדים בחתיכות העץ והאבן, ותוך כדי ההקשה נמחק שמו של עמלק. כאן אנו רואים שכותבים ומזכירים את שמו של עמלק מלכתחילה כדי למחותו.
מלחמה בקרירות
בעבודה הרוחנית של האדם מסמל עמלק את הקרירות, כמו שנאמר עליו: "אשר קרך בדרך" - מלשון קרירות. הוא מקרר את האדם שלא יתפעל מעניינים אלוקיים. קובעת התורה, שלקרירות אין שום תקנה, והדרך להתמודד איתה אינה על-ידי משא-ומתן, הסבר ושכנוע, אלא על-ידי חיסול מוחלט - "תמחה".
האמצעי 'למחות' את עמלק הפנימי הוא על-ידי קבלת-עול. כל עוד עבודתו של האדם מבוססת על השכל או על הרגש, יכול 'עמלק' להיכנס ולהפריע, אולם ברגע שהאדם מבסס את עבודתו על קבלת-עול, לא יכולה להיות ל'עמלק' שום אחיזה, אלא הוא נמחק לגמרי, עד שנעשה שמו של הקב"ה שלם וכיסאו שלם.
(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך גליון שיחת השבוע, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך יד, עמ' 86)
|